הקפות – הבדלי גרסאות

בחלק מקהילות [[אשכנז]] ומזרח אירופה נהוג שכשהכלה מגיעה ל[[חופה]] בלוויית [[שושבין|שושביניה]], היא מקיפה את החתן שבע או שלש פעמים, ולבסוף מתייצבת לצידו. המקור הקדום ביותר למנהג מופיע בשנת 1430 בפירוש לתורה של ר' דוסא היווני, שמציין שב[[יהדות אוסטריה]] נהגו להקיף 3 פעמים, ומטעים זאת בפסוק ב{{תנ"ך|ירמיהו|לא|כא|קצר=כן}}: "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר".{{הערה|הרב ישראל סאמט, [http://www.tovimha2.org.il/לומדיםבשניים/מאמרים/tabid/90/articleType/ArticleView/articleId/13/categoryId/12/----.aspx#_ftnref55 משמעותם של מנהגי חופה], ב[[צהר (כתב עת של ארגון רבני צהר)|צהר]] גיליון ט'}} במהלך השנים השתנה המנהג בחלק מהקהילות משלש הקפות לשבע, ייתכן שהשינוי נבע מהחשיבות שיש למספר שבע בתורת הקבלה.{{הערה|1=[http://www.kipa.co.il/ask/show/41394-חתונה חתונה], במדור חברים מקשיבים, באתר כיפה}} עם הזמן גם הועלו הסברים שונים למנהג ההקפות, כגון שהן מסמלות את חומת יריחו שנפלה בעקבות שבע ההקפות שערכו סביבה יהושע ובני ישראל, כך גם יפלו המחיצות בין בני הזוג. טעם נוסף שהוזכר הוא שההקפות נעשות לזכר שבעת התנאים המוזכרים ב[[ספר הושע]] באירוסין הסמליים שבין ה' לישראל, או לזכר שלשת הדברים שהכלה מתקדשת בהם: כסף שטר וביאה.{{הערה|1=[http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5656 נישואין], באתר מט"ח}} ייתכן גם שהמנהג נוצר בהשפעת עמי האזור הנכריים.{{הערה|1=א. ארנד, הקפת החתן על ידי הכלה בשעת החופה, '''סדרא''' ז, בר-אילן תשנ"א, עמ' 4–7}}

בקהילות יהודיות בארצות המזרח נהגו בעבר המטפלים במת והמלווים אותו, להקיף את המיטה שבע פעמים לפני קבורתו, ולומר פסוקי תהילים כגון "[[יושב בסתר]] עליון" ו"אנא בכח", כ[[סגולה (יהדות)|סגולה]] להינצלות מ[[שד (מיתולוגיה)#השד ביהדות|מזיקים]].{{הערה|שיורי כנה"ג לטור יו"ד סי' שנ"ז ג}} המנהג שאוב מ[[תורת הקבלה]], אך כיום כמעט ולא נוהגים מנהג זה כי אם לעיתים רחוקות ורק כשהנפטר הוא איש חשוב ביותר. יהודי תימן נוהגים כך גם כיום על כל נפטר. כך נוהגים גם כיום אשכנזים בני הדור הישן, וכן בני [[פרושים (היישוב הישן)|קהילת הפרושים בירושלים]],{{הערה|{{דעת||daat/toshba/minhagim/pru-mish.htm|ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל}}}} כאשר קוברים נפטרים חשובים כגון [[רב]]נים ואישי ציבור.{{הערה|1=ראו עוד על מנהג זה בספר "גשר החיים", א, פרק טו.}}