נצרות קתולית – הבדלי גרסאות

'''נצרות קתולית''' (מ[[יוונית]] [καθολικός] -– כללי, כוללני), או '''נצרות רומית-קתולית''', להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" -– הקהילה הגדולה ב[[נצרות]] אשר מרכזה ב[[קריית הוותיקן]] ובראשה עומד ה[[אפיפיור]]. מורכבת מ'''הכנסייה המערבית-לטינית''', הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 [[סואי יוריס|כנסיות אוטונומיות]], [[אוניאטים|הנוהגות לפי המסורת המזרחית]]. מספר ה[[נוצרים]] הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.1 מיליארד מאמינים.

מתחת לאפיפיור ולחשמנים נמצאים [[בישוף|בישופים]], העומדים בראש מחוזות כנסייתיים ([[דיוקסיה|דיוקסיות]]); חלק מהבישופים נקראים בתארים שונים במקצת, כגון "פרימאס", "[[ארכיבישוף]]" ו"[[מיטרופוליטן]]", בעיקר מסיבות טקסיות והיסטוריות. בישופים ממונים לתפקיד על ידי בישופים אחרים על ידי סמיכת ידיים, ועל-פי המסורת הנוצרית ישנה שלשלת סמיכה לבישופות הנמשכת עד ל[[שנים-עשר השליחים|שליחים]] -– כלומר, הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה.

מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים [[פטריארך|פטריארכים]]. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים -– [[נצרות אורתודוקסית|אורתודוקסים]], [[נצרות אוריינטלית|אוריינטלים]] ו[[הכנסייה האשורית|אשורים]].

החל מתקופה מסוימת, החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן [[תאולוגיה|תאולוגיות]] -– הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את ה[[קרדו (תפילה)|קרדו]] על ידי הוספת [[פסוקית ומהבן]] (filioque), במאה ה-9, והן פוליטיות -– הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא ה[[אפיפיור]], עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר -– למשל, ב[[ועידת קוויניסקטס|וועידת קוויניסקסט]] הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת [[870]], כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך [[ועידת קונסנטינופוליס הרביעית]], שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס.

האפיפיורות נכנסה לעימות גלוי עם הקיסרות בשנת [[1075]], בימיו של האפיפיור [[גרגוריוס השביעי]]. האפיפיור קבע ב[[בולה אפיפיורית|בולה]] [[Dictatus Papae]], שמכיוון שהכנסייה נוסדה על ידי האל ומקור סמכותה ממנו, לה הסמכות הבלעדית על הכמורה (ובכלל זה מינוי והדחה של כמרים), וחיזק את הכרזתו בכך שהדיח כמה כמרים גרמניים. כיוון שהכרזה זו נטלה מהקיסר הן סמכות מרכזית והן מקור להכנסות, היינריך הרביעי יצא חוצץ נגדה ונגד יוזמה, ואף כינס בוורמס כנס כנסייתי להדחת האפיפיור. גרגוריוס הגיב לכך על ידי [[חרם חברתי|החרמתו]] של היינריך, הדחתו מכס הקיסרות, וחשוב מכל -– ביטול נדרי הנאמנות של ה[[ואסאל|וואסאלים]] שלו כלפיו. אלה האחרונים עטו על ההזדמנות לצבור עושר ועוצמה והתמרדו; היינריך הרביעי, שבעיניו דיכוי התקוממות רבתי זו היה חשוב יותר, נכנע לדרישת האפיפיור והשפיל את עצמו מולו בעיירה האיטלקית [[קנוסה]]. רק לאחר כניעה זו האיפיפור ביטל את החרם, אך הדבר היה רק הפוגה קצרה והמשבר התלקח מחדש כעבור זמן קצר.

במאות [[המאה ה-15|ה-15]] ו[[המאה ה-16|ה-16]] החלו להישמע באירופה יותר ויותר קולות הן כנגד כמה מסורות נוצריות (ובראשן עליונות האפיפיור) והן -– ובעיקר -– כנגד הסתאבות הממסד הכנסייתי, אשר הגיעה לשיאה עם מכירת כתבי מחילה על חטאים ([[אינדולגנציה|אינדולגנציות]]). קולות אלה הפכו לתנועת הרפורמציה, אשר סחפה את כל אירופה וייסדה את צורותיה השונות של ה[[נצרות פרוטסטנטית|נצרות הפרוטסטנטית]]. כנגד זאת, פתחה הכנסייה הקתולית ב'''רפורמציה הנגדית''' אשר התבטאה בחידוד דוקטרינלי שנעשה ב[[ועידת טרנטו|וועידת טרנטו]], הידוק פיקוח ה[[אינקוויזיציה]] והקמת [[המסדר הישועי]], אשר הוקם כדי להגן על האמונה הקתולית. השלכה נוספת של חלוקת אירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים הייתה [[מלחמת דת|מלחמות דת]] ארוכות ועקובות מדם, אשר הגיעו לשיאן -– וגם לקיצן -– עם [[מלחמת שלושים השנה]], שבסופה הושג [[שלום וסטפליה|הסכם פשרה]], שעיקרו "השליט במקום יקבע את דת המקום".

ביטוי נוסף לקו השמרני והתקיף של פיוס בא לידי ביטוי בוועידת הוותיקן הראשונה, שזומנה ב-1869, כונסה ב-1870 וארכה כמה שנים. בוועידה זו אימצה הכנסייה את ה[[דוגמה]] (dogma) בדבר ה[[אלטעות]] של ה[[אפיפיור]], לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.

בכנסייה הקתולית וכן בכל הכנסיות הנוצריות התפילה הידועה והמוכרת ביותר היא "תפילת האדון" שידועה כאבינו שבשמיים, תפילה נוספת שידועה היא תפילת "שלום לך מרים" שנכתבה במאה ה-,13 עם זאת הקתולים משתמשים בהרבה תפילות שלקוחות מהברית

הישנה, במיוחד מספר [תהלים] שבו על פי הטענה הנוצרית יש עדות קדומה לבואו של

האיקונין הוא חלק חשוב מהפולחן הרומי קתולי, והתפתח עוד בראשית בכנסייה.

להקל על אלו שאינם מבינים את הכתוב בכתבי הקודש בהמחשה של האירועים בתמונות

===פולחן הקדושים===

[[קדוש (נצרות)|קדוש]] הוא אדם אשר הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הקתולית בתהליך [[קאנוניזציה (קדושים נוצריים)|קאנוניזציה]]. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה אדם מאמין נוצרי קתולי יכול לשאוף.

ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של [[הכנסייה]] הנוצרית. האחת היא היותו [[מרטיר]] והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע.

פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית ה[[נצרות]] על ידי הכנסייה אשר קידשה [[מרטיר]]ים שהיו אנשים שקיפחו את חייהם למען האל, וסביבם התפתח [[פולחן קברי קדושים]], והשראה לסיפורי קדושים.

סיפורי הקדושים חוברו ברובם במאה ה-13 בספר הקרוי [[מקראת הזהב]].

[[יום שישי הטוב]] -– יום שישי שלפני יום ראשון של חג הפסחא.

29 באוגוסט -– ה[[הוצאה להורג]] של יוחנן המטביל.

לכנסייה הקתולית יש מאמינים ברוב מדינות העולם, וסך מאמיניה כ-1.1 מיליארד איש. באירופה, הקתולים הם רוב ב[[איטליה]], [[ליטא]], [[צרפת]], [[ספרד]], [[פורטוגל]], [[אוסטריה]], [[פולין]], [[הונגריה]], [[צ'כיה]], [[סלובקיה]], [[סלובניה]], [[קרואטיה]], [[אירלנד]], דרום [[גרמניה]], [[ולוניה]] וכמה מהקנטונים של [[שווייץ]]. כמו כן הקתולים מהווים רוב מוצק בכל רחבי [[אמריקה הלטינית]], בשל הפצת הקתוליות על ידי המיסיונרים והקונקיסטדורים הספרדים והפורטוגזים במהלך [[המאה ה-16]]. ב[[אפריקה]] הקתוליות נפוצה בעיקר במושבות-לשעבר שנשלטו בידי בלגיה, צרפת ופורטוגל, הקתוליות בעצמן; באסיה, רק בשתי מדינות יש רוב קתולי -– [[הפיליפינים]] ו[[מזרח טימור]]. בנוסף לכך, ישנן קהילות קתוליות גדולות ב[[ארצות הברית]], [[קנדה]] ו[[אוסטרליה]].