אינסטינקט השפה – הבדלי גרסאות

'''אינסטינקט השפה''' (ב[[אנגלית]]: '''The Language Instinct''') הוא ספר משנת [[1994]] שנכתב על ידי [[סטיבן פינקר]] לקהל הרחב. פינקר טוען שבני אדם נולדים עם יכולת מולדת לשפה. הוא מתייחס באהדה לטענתו של [[נועם חומסקי]], כי כל השפות האנושיות מראות ראיות לדקדוקל[[דקדוק אוניברסלי]], אך מתנגד לדעתו הספקנית של חומסקי כי התיאוריה האבולוציונית יכולה להסביר את אינסטינקט השפה האנושי. הוא משווה את השפה ל"להסתגלויות מיוחדות "של מינים אחרים, כגון"כמו אריגת קורים " שלאצל [[עכבישאים|עכבישים]] או התנהגות של בניית סכר שלאצל [[בונה (בעל חיים)|בונים]], וקורא לכל השלוש "[[אינסטינקט|אינסטינקטים]]".

פינקר מבקר כמה דעות מקובלות על שפה. למשל: שצריך ללמד ילדים להשתמש בה, שאצל רוב האנשים הדקדוק גרוע, שאיכות השפה יורדת בצורה קבועה, שלסוג השירותים הבלשניים ששפה מספקת (כך למשל יש שפות שיש בהן מילים לאור וחושך אבל אין מילים לצבעים) יש השפעה ניכרת על טווח המחשבות האפשרי של אדם ([[היפותזת ספיר-וורף]]) וכי לימדו בעלי חיים שפה (ראה שפת הקופים הגדולים). פינקר רואה את הלשון כיכולת ייחודית לבני האדם, שנוצרה על ידי האבולוציה כדי לפתור בעיות תקשורת ספציפיות בין ציידים-לקטים חברתיים. הוא משווה את השפה להתאמות מיוחדות אחרות של "המין"מינים אחרים, כמו אריגת קורים של עכבישים או בניית סכרים של בונים, כשהוא קורא לכל אלה אינסטינקטים.

כוונתו של פינקר בכך שקרא לשפה אינסטינקט היא שזאת לא המצאה אנושית במובן של עבודה במתכת או אפילו כתיבה. בעוד שרק לתרבויות אנושיות אחדות יש טכנולוגיות כאלה, הרי שלכל התרבויות יש שפה. כהוכחה נוספת לאוניברסליזם של השפה מציין פינקר - בהסתמכו בעיקר על עבודתו של דרק ביקרטון - שילדים ממציאים באופן ספונטני דיבור עקבי מבחינה דקדוקית (קראול) גם אם הם גדלים באוכלוסייה מעורבת תרבותית המדברת [[פידג'ין]] מסחרי לא פורמלי בלי כללים עקביים. ילדים חרשים ממלמלים בידיהם כפי שאחרים עושים בקולם וממציאים באופן ספונטני שפת סימנים עם דקדוק אמיתי ולא שפה פשוטה: "אני טרזן, את ג'יין".

פינקר מנסה להתחקות אחר קווי המתאר של אינסטינקט השפה, על ידי ציטוט ממחקריו על רכישת שפה אצל ילדים, ומעבודותיהם של בלשנים ופסיכולוגים רבים אחרים בתחומים רבים, וכן דוגמאות רבות מן התרבות הפופולרית. הוא מציין, למשל, כי סוגים מסוימים של נזק מוחי גורמים ליקויים ספציפיים בשפה כגון אפאזיה של ברוקה או אפאזיה של ורניקי, כי סוגים מסוימים של בנייה דקדוק קשה במיוחד להבין, וכי נראה שיש תקופה קריטית בילדות בה השפה מתפתחת בדיוק כפי שיש תקופה קריטית להתפתחות ראייה אצל חתולים. רובו של הספר מתייחס לתפיסתו של חומסקי את הדקדוק האוניברסלי, מטה-דקדוק שכל השפות האנושיות מתאימות לו. פינקר מסביר שדקדוק אוניברסלי מייצג מבנים ספציפיים במוח האנושי שמזהים את הכללים הכלליים בדיבורם של בני אדם אחרים. כגון, למשל אם השפה המקומית מציבה שמות תואר לפני או אחרי שמות עצם, ומתחיל תהליך למידה מיוחד ומהיר מאוד שאינו ניתן להסבר כהסקה מן העקרונות הראשונים או מלוגיקה טהורה. מנגנון למידה זה מתקיים רק בתקופה קריטית מסוימת של הילדות ולאחר מכן מתפרק ומשחרר משאבים במוח הרעב לאנרגיה.

היו שהטילו ספק בהנחותיו של פינקר על היותה של השפה מולדת. הבלשן האנגלי ג'פרי סמפסון טוען כי "או שהלוגיקה מטעה, או שהנתונים העובדתיים אינם נכונים (או, לפעמים, שניהם)".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.grsampson.net/BLID.html|הכותב=Geoffrey Sampson|כותרת=The ‘Language Instinct’ Debate|אתר=Geoffrey Sampson|תאריך=|תאריך_וידוא=9 בפברואר 2019}}</ref>

ריצ'רד ובסטר, בספרו "למה פרויד טעה" (Why Freud Was Wrong) (1995), מסכם כי פינקר טוען במפורש כי היכולת האנושית לשפה היא חלק מהכישרון הגנטי הקשור לאבולוציה באמצעות בחירה טבעית של רשתות עצביות מיוחדות במוח, וכי ההתקפה על "מודל מדעי החברה הסטנדרטי" של הטבע האנושי הוא יעיל. ובסטר מקבל את הטיעון של פינקר, שאנשי מדעי החברה , במאה העשרים המעיטו במידה שבה הטבע האנושי מושפע מגנטיקה ממניעים אידיאולוגיים. עם זאת, וובסטר מוצא את השערותיו של פינקר על רשתות עצביות מיוחדות אחרות, שעשויות להתפתח בתוך המוח האנושי - כגון "מכניקה אינטואיטיבית" ו"ביולוגיה אינטואיטיבית " - כמוטלות בספק, ומאמין שיש סכנה שהן יטופלו על ידי אחרים כמדע. ובסטר סבור כי ספקולציות כאלה מחזקות את התומכים בדטרמיניזם גנטי קיצוני.<ref>{{צ-ספר|מחבר=Geoffrey Sampson|שם=Why Freud Was Wrong: Sin, Science and Psychoanalysis|מקום הוצאה=Oxford|מו"ל=The Orwell Press|שנת הוצאה=2005|עמ=609-610|ISBN=0-9515922-5-4}}</ref>