מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה – הבדלי גרסאות

המוזיאון הוא לא רק מקום לאחסון ולתצוגה של חפצים או מוצגים, אלא מוסד המהווה מרכז תרבות, מקור של יצירה והפצתה, מקום מפגש בין אדם לתרבותו ומורשתו. המוזיאון חייב להשתלב בין מוקדי התרבות של הישוב, האזור ואף המדינה כולה. ראוי לגלות את הייחודיות הטמונה באוסף ובעשייה שמתקיימת בו, על מנת שהמוזיאון יהיה מקום מחדש, מרענן, מעניין ומהנה, מוקד עלייה לרגל לאנשים האוהבים המתעניינים בתחומו המיוחד.<br />

 

מוזיאון בר-דוד שוכן בקיבוץ ברעם. התופעה של הקמת מוזיאונים בקיבוצים אינה שכיחה, אך גם אינה נדירה לחלוטין. אולם, הקמתו של מוסד תרבות בכלל ומוזיאון לאמנות בפרט, הוא תהליך מורכב ביותר, הדורש משאבים רבים מהקיבוץ המארח ולכן מן הראוי לייחס לתופעה זו ולצורה המיוחדת שבה עוצב המוזיאון בברעם, כאל מקרה ייחודי ומרתק.

 

הקמת הקומה השנייה ובעקבותיה גם אגף הנוער, אפשרו התפתחות ונסיקה של העשייה האמנותית החשובה במוזיאון. העיתונאי ומבקר האמנות קרני עם-עד כתב בעיתון “קיבוץ” בעקבות תערוכה גדולה של אמני הגליל: "...מדובר במשכן שאין לו אח ורע. השורה הארוכה של הממתינים להציג במקום רק מאשרת קביעה זו. ובבניין ברעם ננוחם."<br />

 

 

משה יעקב ברדוביץ',¹² לימים בר-דוד,¹³ נולד בשנת 1904 בעיירה הציורית בז'ז'ני(Brzezany)  שבגליציה, פולין (כיום אוקראינה). לאמו סרקה, 'הפרינצסה' לבית הבר, היו ארבעה אחים שהיגרו לאמריקה. על שידה מפוארת בעלת שלש מראות גדולות שבחדרה בבז'ז'ני, הוצגו לימים תצלומיהם של הבן משה (עם אשתו טובה ובתם רבקה, שזופים ומחייכים בארץ ישראל אליה עלו ב-1934) ודיוקנו של חייל: אביו של משה, שנפל ב-1917 אי-שם במלחמת העולם הראשונה. בבז'ז'ני עוצבה אישיותו המגוונת של משה שהייתה היסוד לחיים מלאי סקרנות ועניין. לסבתו מצד אביו היה בית מסחר לבגדים וכבר כילד היה מחטט במחסן הבגדים המשומשים שלה, מסיר כפתורים ומוצא חפצי נוי, חרוזים, פרוטות ושאר אביזרים שנשכחו בכיסים. לימים סיפר, שסבתו  עסקה גם ברכישת עיזבונות מזדמנים של 'איזה פריץ מהסביבה', ופה ושם גם בתכולתה של טירה. החפצים, ביניהם רהיטים, פסלונים, מחרוזות אלמוגים, כלי פורצלן וכד', נאספו בקרון מיוחד. כשהתבצעה קניה כזו, היה משה הילד נכנס לקרון למרות הנסיונות לגרשו, מחטט בחפצים ותמיד מוצא מציאות. לילד אמרו שנטייתו לאספנות באה לו גם מהסבא של אמו. איש הדור ומרשים מאד, שבמחצית הראשונה של המאה ה-19 היה בעל אחוזה על גדות הנהר דנייסטר, יצא אל רחבי גליציה ובוהמיה כסוחר בקר אמיד. הוא היה חוזר ממסעותיו עם תשמישי קדושה, כלים לפסח, ארנקים ליום כיפור, גביעים, בשמים ודברי נחושת, שכולם נאספו בבית. משה סיפר לימים: "...הייתי בא לבית הזה והייתי מסתכל ...התרשמתי מהדברים האלה, הייתה לי משיכה בלי לשים לב." ספרים, חוברות וכתבי עת שנאספו לא היו נמכרים, אלא נשמרו ב'בוידעם' (עליית הגג). לשם היה הנער עולה, קורא בעיקר בגרמנית שהייתה נפוצה בנוסף לפולנית ולאוקראינית שנלמדו בבית הספר ושאותן הכיר. "היו מחפשים אותי ואני הייתי קורא וקורא בשפה הגרמנית. לא הבנתי הרבה אבל הייתי קורא..."

 

אספנות היא תכונה אנושית שלעיתים הופכת לאובססיה. מושאי האיסוף יכולים להיות מגוונים ללא גבול, אך הם נעשים אוסף מן הרגע שהם מוצגים ככזה - או כהגדרתו של גדעון עפרת: "אוסף הוא לקט של חפצים המוצג כאוסף".¹⁷ אוסף, מעצם טבעו או קיומו, עשוי להיות בעל עניין ציבורי, לעיתים כמרכיב במארג המורשת התרבותית או האמנותית של החברה. מכאן שיש חשיבות ציבורית בהכרתם של אוספים ותיעודם לפי העניין ובמקרים נבחרים בשימורם לרווחת הציבור גם אחרי לכתו של האספן. אוספיו של משה בר-דוד אכן זכו לכך.

 

{{ויקישיתוף בשורה}}

{{אתר רשמי}}