מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה – הבדלי גרסאות

המוזאון משמש כמרכז תרבות עבור אוכלוסיית הגליל ומציג תערוכות שונות הפתוחות למבקרים לאורך כל השנה. בנוסףהמוזיאון לאלה,הוא שואףלא מוזיאוןרק בר-דודמקום לפעוללאחסון כמרכזולתצוגה רוחנישל עבורחפצים חבריאו הקיבוץמוצגים, ולתושביאלא הסביבהמוסד הקרובה.המהווה המוזיאוןמרכז מקייםתרבות, חוגיםמקור לאמנות,של ציוריצירה ורישוםוהפצתה, ביתמקום מדרשמפגש בובין לומדיםאדם טכסטיםלתרבותו יהודייםומורשתו. עתיקיםהמוזיאון לצדחייב חדשים.להשתלב הפעילותבין הרבהמוקדי בתחוםהתרבות התערוכותשל עודדההישוב, האזור ואף המדינה כולה. ראוי לגלות את צוותהייחודיות מוזיאון הטמונה ברבאוסף דוד,ובעשייה שגדלשמתקיימת בינתייםבו, לשבתעל ולתכנןמנת אתשהמוזיאון העשייהיהיה מקום מחדש, מרענן, מעניין ומהנה, בצורהמוקד מסודרתעלייה ונכונהלרגל יותרלאנשים אףהאוהבים בתחוםהמתעניינים החינוךבתחומו והשיווקהמיוחד.

לא קלה הייתה עבודתו של האדריכל, אך לבסוף, חרף כל הדיונים, ההצעות המנוגדות וההחלטות, התקבלה הצעתו על ידי הגורמים הקובעים בקיבוץ. המבנה שונה, שופץ והותאם לקבלת האוסף של משה בר-דוד על פי הפרוגראמה שנכתבה מראש, שאף היא שונתה והתכווצה על מנת שתתאים לתנאים, לאמצעים, לרצונות ולעקרונות הקיבוציים. במבנה בית הילדים המקורי הוסרו קירות ונפתחו שלושה חללים לתערוכות וחלל אחד שבו התקיימו הדרכות, סדנאות ומפגשי תרבות אחרים. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים.

למטרה זו גויסו כספים רבים, ציבוריים ופרטיים, ופנו שוב לאדריכל מנחם כץ על מנת לתכנן את ההרחבה. האדריכל תכנן אולם רחב ידיים שהתפרש על פני כל שטחו של הגג הקיים, לצד חדר מדרגות רחב ונאה, חדר תצוגות נוסף ומחסן עליון. הקומה העליונה נחנכה ב-1992.

= משה וטובה בר-דוד =

סיפורים אלה שסיפר משה על ילדותו, משקפים היטב אמת פנימית שהייתה טבועה בו, אשר דחפה אותו אל האובססיה המובנית והעמוקה של חייו, שהייתה ביסוד האיסוף היצרי שלו. כשבגר, הוא נרתם לרכז את הספרייה היהודית בעירו והתחיל להתעניין בספרות היידיש. מעיסוקו זה התפתח תחביב האספנות של ספרים עתיקים, אותם היה מחפש בהזדמנויות של חיסול דירות. ספרות היידיש משכה אותו לכיוונים נוספים של מחקר ותיאטרון. הוא התחיל להתעניין בפולקלור, התקשר לייוו"א ומונה לנציג הארגון בבז'ז'ני. במסגרת זו הוא אסף תעודות עתיקות של קהילת בז'ז'ני, חקר ותיעד שירים עממיים, מנהגים, שמות משפחה של היהודים ומקורותיהם וגם תשמישי קדושה. את כל ממצאיו שלח למכון המדעי היהודי שבווילנא. עבודות מחקר אלו חייבו כניסה לפרטים ורישומם המדויק, ניסיון שעזר לו הרבה ברבות הימים. תוך כדי מחקר הוא נתקל בשפע של ספרות הקשורה בתיאטרון, דבר שהובילו לפעילות בחוג הדרמטי בעיר. הוא היה בין מקימיו ואחד הפעילים הבולטים בו, כשחקן וכמדריך. בקיאותו בספרות קידמה אותו אל תפקידי מפתח כשחקן ואל חברת החוג טובה זילבר, אותה נשא לאשה בשנת 1928. עלטובה אורחבר-דוד חייולבית הפעילזילבר, והמגווןנולדה בצעירותובבז'זני בתיאטרוןבשנת החובבים1900. בחיפה,היא ספרוהייתה חבריםאישה ובניחריפה, משפחהמשכילה שהיושידעה עדיםחמש להם:שפות, "בר-דודהרבתה היהלקרוא, מהפעיליםאוהבת המרכזייםתרבות, והאהודיםרחבת שביןאופקים צעיריועקרת קהילתבית בז'ז'נילמופת. נבון,מכריה משכילהכירוה רבכאישה גווני.ישרת חברותידרך ללאוענוה. שמץעל שלאף התנשאות.היותה תמידחילונית מוכןצרופה, לעזורידיעותיה ולהדריךבמסורת אתהיהודית, הנזקקיםהיכרותה לעצתו.עם ברהתפילות, סמכאסיפורי בשטחיהתנ"ך פעולהוההוויה רביםהיהודית, כמוהיו במוסדותמופלאות הציונייםועשירות. "עזרא"בחוש הומור מיוחד ואירוני ידעה לצטט אמרות, "קרןפתגמים קיימת"ומשחקי לשון, "תרבות"שהיו מעוגנים עמוק בפולקלור ותנועותהיהודי נוערבפולין. יחדהיא עםהכירה טובהגם פעלאת במועדוןהתרבות הדרמטיהגרמנית, כשחקןהפולנית וכמדריךוהאוסטרו-הונגרית. הרבהידיעת מזמנוהשפות הקדישאפשרה לניהוללה הספרייהלקרוא היהודיתספרות ובאמצעותהגרמנית טיפחקלאסית ביןוכן רביםספרות אתחדשה האהבהמתורגמת. לספרכל ולקריאה"אוהביה קראו לה גיטל.

בשנת 19231934 ניסההגיע משה לעלות ארצה בדרך לא לגלית אך נתפס ברומניה והוחזר לפולין. רק לאחר שנים ומאמצים רבים השיג סרטיפיקט ובשנת 1934 הגיעבר-דוד לחיפה, בלוויית טובה אשתו והבת רבקה בת השלוש. במטענו נמצאו ספרים עתיקים ודברי כסף אחדים, שלימים היוו גרעין לאוספיו הגדולים. בהגיעו ארצה, נרתם משה לעבודה חלוצית קשה של הקמת עמודים בחברת החשמל, שלא התאימה ליכולתו והוא חלה אנושות. הוא התנדב לפעילות ציבורית, שרת כשוטר ובתקופת מלחמת העצמאות כמפקד גזרה בהגנה ובמשמר המתנדבים העירוני בחיפה. משפחת בר-דוד גרה באחד מארבעת 'בתי חסן דיק' ברחוב סר אוליפנט (כיום רחוב אבן סינא), בקו התפר שבין העיר התחתית הערבית ושכונת הדר היהודית. בפרוץ המאורעות בשנת 1936 כבר היה מסוכן לגור שם ולמרות יחסי חברות עם השכנים, המשפחה עברה בשנת 1937 אל לב לבה של שכונת הדר, לרחוב פבזנר 25. היה זה בית בסגנון הבאוהאוס, מחופה טיח. כדברי הבת רבקה (לימים זיו): "ואז החל הבית להתמלא באמנות". באותה תקופה משה בר-דוד עבד לפרנסתו במחלקת המים של עירית חיפה וטיפל בשעוני המים שבחדר המונים שמעל באר המים בחצר הטכניון. אחר כך החליף תפקיד והיה גובה תשלומי המים מטעם ועד שכונת הדר הכרמל  “ברחובות הטובים” כדבריו: הרצל, נורדאו, ירושלים וסביבתם. בהמשך עבר לעבודה משרדית כמנהל חשבונות. כשעיריית חיפה לקחה לידיה  את גביית המיסים, הוא התפטר ויצא לגמלאות בשנת 1959 והוא בן 55. מאז ועד סוף ימיו הוא השקיע עצמו באוסף והחל להתמסר ביתר שאת לאמנות.

אחרי מותה של טובה ב-1974, גמלה בלבו של משה בר-דוד ההחלטה להעביר את האוסף שלו לקיבוץ ברעם ולהנציח שם את קהילת בז'ז'ני שנכחדה בשואה. לאחר ויכוחים ודיונים רבים בקיבוץ, הוסכם בסופו של דבר להקדיש מבנה שהתפנה לאוסף בר-דוד. הארכיטקט מנחם כ"ץ, קרוב משפחתו של משה בר-דוד, יליד בז'ז'ני אף הוא וניצול השואה, תכנן בהתנדבות את התאמת המבנה למוזיאון - לאוסף בר-דוד ולזכר יהדות בז'ז'ני. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים. במוזיאון קיר מיוחד עם לוח זיכרון לקהילת בז'ז'ני ולקדושיה. במהלך השנים, עם צמיחת המוזיאון, המקום היה צר מלהציג את עושרו של אוסף בר-דוד לצד פריטים חדשים שהתווספו, והוחלט לבנות גלריה בקומה שנייה, המשמשת לתערוכות מתחלפות של אמנות ישראלית עכשווית. משה בר-דוד לא זכה לראות את השלמת עבודות ההרחבה. הוא נפטר ב-1989, ונטמן ליד אשתו טובה בקיבוץ ברעם, אך העשרת האוסף ופיתוח המוזיאון ממשיכים את רוחו. יש חשיבות ציבורית בהכרתם של אוספים ותיעודם לפי העניין ובמקרים נבחרים בשימורם לרווחת הציבור גם אחרי לכתו של האספן. אוספיו של משה בר-דוד אכן זכו לכך.