גזרה (דקדוק) – הבדלי גרסאות

===גזרות שלמות===

בשם "גזרות שלמות" מכנים גזרות שבהם אף אחת מאותיות השורש לא נשמטת בשום הטיה.

 

===גזרות נחות===

"גזרות נחות" הן גזרות שבחלק מההטיות אחת מאותיות השורש "נחה" (כלומר כותבים אותה אבל לא הוגים אותה).

*'''פ"ו, פ"י''' - שורשים שבהם פה"פ היא ו' או י'. מתייחסים אליהם כגזרה אחת, גם בגלל תהליכי [[היקש (בלשנות)|היקש]] בין הגזרות, וגם משום שבעברית מקראית חל מעתק מהעיצור [[ו]] לעיצור [[י]] בראשי המילים, ולכן גם בשורשי פ"ו נראה כאילו פה"פ היא י' (השווה "ילד" בעברית לעומת ولد ולד בערבית). שורשים אלה היו ככל הנראה דו-עיצוריים, וה-ו' נוספה להם לרוב כעיצור אפנתטי, עד שהפכה לחלק מן השורש (epenthesis - עיצור או תנועה שנוספים למילה כדי לשמור על תבנית או משקל, למשל ה-נ' בשם-התואר "ידני"). הגזרה מתאפיינת בכיווצי דו-תנועות (דיפתונגים) כאשר ל-ו' או לי' קודמת תנועה, למשל *הַוְלִיד > הוֹלִיד או *הַיְשִׁיר > הֵישִׁיר.

*'''ע"ו, ע"י''' - שורשים שבהם עה"פ היא ו' או י'. מכונים גם "שורשים חלולים". גם שורשים אלה היו, ככל הנראה, במקורם דו-עיצוריים. גזרה זו דומה מאוד לגזרת ע"ע (ראו להלן).

*'''ל"א''' - גזרה המאפיינת בעיקר את העברית, ובמידה מסוימת גם דיאלקטים של ערבית. גזרה זו כוללת שורשים שלה"פ שלהם היא א'. ה-א' נאלמת בסופי המילים, וגורמת לשינוי בתנועה שבאה לפניה, למשל *מָצַאְתִּי > מָצָאתִי. ב[[לשון חז"ל]] וגם ב[[עברית ישראלית]] פעלים מגזרת ל"א נוטים לעיתים קרובות כמו פעלים מגזרת ל"ו-ל"י (למשל, בלשון חז"ל: "מצינו" במקום "מצאנו"; בעברית מודרנית, בשפה המדוברת, מקובלות צורות כגון "מיליתי" במקום "מילאתי" ו"למלות" במקום "למלא").