איטליה – הבדלי גרסאות

בעקבות [[הרפובליקה האיטלקית]] שהקים [[נפוליאון]], שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות ה[[לאומיות]]. הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו ה[[קרבונארי]], אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות [[המהפכה הצרפתית]], ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, וה[[אפיפיור]], שחשש מפגיעה בכוחה של הדת. הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של [[המאה ה-19]], אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי [[אביב העמים]], היו התקוממויות נוספות באיטליה; [[קרלו אלברטו, מלך סרדיניה]], הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של ה[[יוזף רדצקי פון רדץ|גנרל רדצקי]] ב[[קרב נובארה (1849)|קרב נובארה]].

 

 

באותה שנה החלה התקוממות נוספת ב[[סיציליה]]. [[ג'וזפה גריבלדי]] הפליג בראש [[מסע האלף|כוח בן אלף מתנדבים]] לסייע להתקוממות. המורדים הצטרפו לכוח ובתוך חודשיים כבשו את כל סיציליה. גריבלדי חצה את [[מצר מסינה]] אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר של [[פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות]]. לשם כך בא לעזרתו [[ויטוריו אמנואלה השני]], מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת [[גרילה]]. ב-[[1861]] הכריז ויטוריו אמנואלה על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.