האוזן השלישית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 22:
 
== היסטוריה ==
ב-[[9 בינואר]] [[1987]] נפתחה חנות האוזן השלישית הראשונה בתל אביב. מקימי המקום היו מיקי דותן, עד אז הבעלים של מנגו (ושל חנויות נוספות בהולנד, בלגיה וגרמניה), ודורון גיל, הבעלים של פאז. את החנות הם פתחו ב[[רחוב שינקין]], בימי הטרום-טרנדיות שלו, שהיה אז מקום זול להשכרה אך מרכזי במיקומו. החנות הפכה למרכז לאספני תקליטים, דבר שקיבל חיזוק עם כניסתו של הדיסק אל תוך שוק המוזיקה. בעוד האוזן הפכה מקום ובו תנועה ערה של אספני יד שנייה, החלו להגיע מצד הלקוחות בקשות לחידושם של נכסי צאן ברזל שנעלמו מהמדף. תקליטה של להקת "[[אחרית הימים (להקה)|אחרית הימים]]" היה הראשון בהוצאת האוזן, ואלף עותקיו, שאזלו תוך שבוע, שכנעו את האחראים שהוצאה לאור תהיה חלק בלתי נפרד מהחברה.{{הערה|{{מעריב|משה גורלי|האוזן השלישית, מודל יד שנייה - צפוף באוזן|1988/05/13|09603}}}} בינתיים דורון גיל עזב, ואל המקום הצטרפו אלי חיון ולימור בלט שיחד עם עדי שלוש ומיקי דותן, המייסד והבעלים, מהווים עד היום את צוות ניהול האוזן.
 
באותו זמן החל להתפתח פורמט הווידאו, וקלטות וידאו מוזיקליות הצטרפו אל מדפי הויניל. יבואני הווידאו בישראל לא הביאו את השוליים של הקולנוע – סרטים אילמים, קומדיות [[קאלט]], [[הומור אנגלי]], סרטי אמנות ועוד - והאוזן החלה לשמש גם כספריית וידאו על בסיס של סרטים מיובאים. אחרי כשנה וחצי של התמקדות בשוליים החלה האוזן להחזיק בספרייה גם את המיינסטרים.