נאו-ליברליזם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←נאו-ליברליזם בישראל: העוני הוא יחסי לממוצע כך שזה בעצם מדד אי שיווין |
|||
שורה 57:
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נשלטה על ידי [[תנועת העבודה]] והתפיסה השלטת בה הייתה זו של [[מדינת רווחה|מדינת הרווחה]]. החל משנות ה-80, ובמקביל לתהליכים דומים בבריטניה ובארצות הברית, הלכה וצברה תפיסת העולם הניאו ליברלית עצמה בציבור הישראלי, והפכה למתוות מדיניות. רבים רואים ב[[תוכנית הייצוב]] משנת 1985 את נקודת המפנה בתפיסה החברתית-כלכלית בחברה הישראלית - ואת תחילת יישומה של מדיניות ניאו ליברלית. תוכנית זו כללה בין היתר את קיצוץ ההוצאות הממשלתיות, הגבלת המדיניות המוניטרית, צמצום הסובסידיות על מוצרי יסוד וחקיקת [[חוק ההסדרים]]. נקודה מרכזית נוספת הייתה בשנת 1995, אז נבחר [[חיים רמון]] לראשות [[ההסתדרות]] - שהייתה לא רק איגוד עובדים, אלא הייתה גם בעלת עוצמה משקית והחזקות רבות באמצעות חברת העובדים. רמון פעל להפרדת קופת החולים הכללית מההסתדרות - וכתוצאה מכך הצטצמם הארגון בכשני שלישים מחבריו - ונאלץ למכור את מרבית נכסיו. מאז ועד היום הצטמצם משמעותית היקף העובדים המאורגנים במשק, וכוחם המשותף ירד אף הוא.{{הערה|שם=קרמפף|ד"ר אריה קרמפף, [https://hazmanhazeh.org.il/israeli-neoliberalism/ הקשר הלא מדובר בין הנאו-ליברליזם הישראלי לסכסוך] הזמן הזה -מגזין למחשבה פוליטית, תרבות ומדע מבית [[מכון ון ליר בירושלים]]}}
החל מ[[שנות ה-2000]], חלה עלייה
על אף שרבים מהפוליטיקאים בישראל, בימין ובשמאל המדיני, הם בעלי תפיסת עולם ניאו ליברלית, הפוליטיקאי המזוהה ביותר עם תפיסת עולם זו הוא [[בנימין נתניהו]]. בייחוד ניתן להצביע על מדיניות הקיצוצים העמוקה שהוביל ב-2003 בימיו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה. זאת לצד קידום עקבי של מהלכי הפרטה, צמצום המגזר הציבורי ומאבק כנגד ארגוני העובדים.
|