|
יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים ל[[אנגלית]], ל[[צרפתית]], ל[[גרמנית]], ל[[רוסית]], ל[[ערבית]] (על ידי [[זכאי אהרן]]) וליידיש.{{הערה|{{המכון לתרגום|13300}}}}
==ביוגרפיה==
נולד בכפר [[ראדי]] הסמוך ל[[ז'יטומיר]], בחבל [[ווהלין]] שב[[תחום המושב]] של [[האימפריה הרוסית]] (כיום בשטח [[אוקראינה]]) לדינה פריבה ויצחק יוסף ביאליק. בגיל 6 עבר עם הוריו לז'יטומיר, ואביו פתח שם [[בית מרזח]]. באותה שנה [[יתמות|התייתם]] מאביו, ועבר לגור אצל סבו החרדי יעקב משה ביאליק, ששקד על התורה כל העת, ולא השגיח בהתעללות שעבר חיים נחמן בידי בני דודיו שקנאו בכשרונו. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לאנשים שתויים, באו לידי ביטוי ביצירתו של ביאליק, ובמיוחד במחזור השירים "יתמות".
====בישיבת וולוז'ין====
[[קובץ:Bialik young.jpg|שמאל|ממוזער|260px|ביאליק, [[1903]]]]
בשנת [[1890]] הגיע ביאליק בן ה-17 ל[[ישיבת וולוז'ין]], בראשותו של [[הנצי"ב]] (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין), ושהה בה כשנה וחצי. לימוד [[תלמוד]] לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא רצונו העז לרכוש השכלה כללית.{{הערה|עדות עצמו, במכתב מוולוז'ין לחבריו בז'יטומיר, מיום ז' באלול תר"ן; הולצמן תשס"ט עמ' 47.}} ביאליק חשב שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – [[לימודי חול]] – אך התאכזב כשגילה כי ב[[סדר (ישיבה)|סדרי הישיבה]] לומדים רק תלמוד. במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה התמיד ביאליק לשקוד על תלמודו,{{הערה|[[מנחם מנדל זלוטקין]], "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: [[עמנואל אטקס]] ו[[שלמה טיקוצ'ינסקי]] (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, 2004, עמ' 182–192; מכתבו הנ"ל מיום ז' באלול תר"ן; הולצמן תשס"ט עמ' 50 מגדיר זאת: "אחוז תסכול וזעם הסתער על לימודי הגמרא מתוך החלטת ייאוש להיות 'רב ככל הרבנים'.}} אך בהמשך השתלב בחברה ה"[[תנועת ההשכלה היהודית|משכילית]]" שבישיבה, שעסקה גם בלימודי חול ובפעילות ציונית. [[אבא בלושר]], [[סופר]] ותלמיד ישיבת וולוז'ין, מספר על אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה:
:{{ציטוטון|אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין}}.{{הערה|שם=בלושר|במאמרו "ביאליק בוולוז'ין", בתוך: [[עמנואל אטקס]] ו[[שלמה טיקוצ'ינסקי]] (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', "ביאליק בוולוז'ין", [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, [[ירושלים]], 2004, עמ' 164–181}}
בישיבה כתב ביאליק את שירו "[[אל הציפור]]", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית ה[[אגודת סתרים|סודית]] "[[נצח ישראל (אגודה)|נצח ישראל]]". כחלק מפעילותו באגודה, חיבר ביאליק את [[מניפסט]] האגודה, ופרסם אותו תחת תחת [[ראשי תיבות|ראשי התיבות]], "ח.נ.ב.", בעיתון "[[המליץ]]". בסגנונו המליצי אין מניפסט זה אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק.{{הערה|שם=בלושר}}
בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין [[הנצי"ב]] – [[ראש ישיבה|ראש הישיבה]] – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב [[חיים ברלין]] (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו ב[[עברית]] שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.
הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה, כתב ביאליק מאוחר יותר: {{ציטוטון|אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי|"הַמַּתְמִיד".{{הערה|[[S:המתמיד|הַמַּתְמִיד]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}}}} עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".
====יחס ביאליק ללימודיו בישיבה====
{{ערך מורחב|המתמיד}}
ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ",{{הערה|[[S:על סף בית המדרש|עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} "הַמַּתְמִיד" ו"[[לבדי|לְבַדִּי]]",{{הערה|[[S:לבדי|לְבַדִּי]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ל[[לימוד תורה]], מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.
שירו של ביאליק "[[המתמיד|הַמַּתְמִיד]]" הוא משיריו הידועים, המתאר את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. השיר פותח צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה. ישנן דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.
כמו מרבית יצירותיו השיריות של ביאליק, גם פואמה זו כתובה ב[[משקל (שירה)|משקל שירי]] בעל [[הגייה אשכנזית]] [[מלעיל]]ית. המשקל הוא מסוג '''אמפיברכוס''', שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, כשההברות ה[[הטעמה|מוטעמות]] כתובות בהדגשה:
:{{ציטוטון|עוד יש '''ע'''רים נכ'''ח'''דות בת'''פו'''צות ה'''גו'''לה
:בהן '''יע'''שן ב'''מס'''תר נ'''ר'''נו ה'''י'''שן}}.
====בעיר אודסה====
[[קובץ:Odesa Mala Arnautska 9 SAM 3895 51-101-0624.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בית בו התגורר ביאליק ב[[אודסה]]]]
בשנת [[1892]] הגיע ביאליק ל[[אודסה]], העיר שהייתה מרכז לתרבות כללית וגם מרכז חשוב לתרבות ויצירה יהודית ו[[עברית]] באותה תקופה. מוראו של סבו החרדי, שבביתו גדל, גרם לו להעלים ממנו את המעבר לאודסה, והוא נקט אמצעי הסוואה כדי להסתיר מפניו את דבר נסיעתו.{{הערה|הולצמן תשס"ט, עמ' 56.}} בהמשך, תהפוך עיר זו למקום מגוריו העיקרי ברוב תקופת חייו הבוגרים (בין השנים 1900–1921, מלבד שנת 1904 שבה שהה בו[[ורשה]]), ובה עתיד הוא ליצור את עיקר יצירתו הספרותית.{{הערה|{{עונג שבת||ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה|2018/07|75}}}}
עם הגעתו ל[[אודסה]] ב-[[1892]] התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אבלסון. בהמלצתו, קרא [[לילינבלום]] את מחברת השירים שלו, והלה הפנה אותו ל[[אחד העם]], אשר המליץ עליו בפני עורך ה"[[פרדס (מאסף ספרותי)|פרדס]]" [[יהושע חנא רבניצקי|י"ח רבניצקי]],{{הערה| [[שמואל אבנרי]] {{הארץ||'המבוע הנסתר: רבניצקי שבביאליק'|1.964372|[[7 במאי]] 2004}}.}} (לימים שותפו בעריכת "[[ספר האגדה]]" ובהוצאות הספרים "[[מוריה (הוצאת ספרים)|מוריה]]" ו"[[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]]"). ובחוברת הראשונה בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו "אל הצפור".
[[קובץ:ביאליק ואימו.-JNF043068.jpeg|ממוזער|ביאליק ואמו]]
אחרי כחצי שנה באודסה, במרץ 1892 שב לז'יטומיר, עקב מחלת סבו, והעובדה שישיבת וולוז'ין נסגרה ושוב לא היה לו 'סיפור כיסוי' מול סבו ששכב על ערש דווי.{{הערה|הולצמן תשס"ט, עמ' 61}} השיבה לז'יטומיר הייתה כרוכה בייאוש גדול, שלימים קיבל ביטוי בשירו 'בתשובתי',{{הערה|[http://benyehuda.org/bialik/bia003.html בתשובתי], ב[[פרויקט בן יהודה]]}} ונראה היה לו שנסתם הגולל על תוכניותיו. במהלך השנה בה ישב בבית סבו על כרחו, כתב כעשרים שירים, בהם הוא מציג את עצמו כאסיר מדוכא השואף למרחבים.{{הערה|הולצמן שם, עמ' 67.}}
בשנת [[1893]] שידכו לו סבו ובני המשפחה את [[מאניה ביאליק|מאניה]] (לבית אָוֶרְבּוּך - משפחת סוחרי עצים אמידה מהעיירה הסמוכה קורוסטישוב),{{הערה|הולצמן שם, עמ' 69–72}} ולאחר נישואיו החל ביאליק לעסוק ב[[מסחר]] [[עץ (חומר גלם)|בעצים]]. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "[[מתי מדבר האחרונים|מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים]]",{{הערה|[[S:מתי מדבר האחרונים|מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} ואת ה[[פואמה]] "[[המתמיד|הַמַּתְמִיד]]".{{הערה|על פי עדות הרב [[יהודה ליב דון יחיא]], הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו. מקור: יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין", בתוך: [[עמנואל אטקס]] ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמ' 158}}
ב-[[1897]] כתב ביאליק את שיר התוכחה הראשון שלו, "אָכֵן חָצִיר הָעָם",{{הערה|[[S:אכן חציר העם|אָכֵן חָצִיר הָעָם]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} על רקע הימים שלפני [[הקונגרס הציוני]] הראשון שהתקיים ב[[בזל]]. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת",{{הערה|[[S:אם יש את נפשך לדעת|אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "[[אריה בעל גוף]]".
בשנים [[1899]]–[[1915]] פרסם ביאליק גם כתריסר שירים ב[[יידיש]]. שירים אלה נחשבים בין השירים הטובים ביותר בספרות היידיש המודרנית של אותה תקופה. במקביל יצר ביאליק באותה תקופה שירי אהבה בעברית כמו "הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת",{{הערה|[[S:העיניים הרעבות|הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי",{{הערה|[[S:הלילה ארבתי|הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}}[[קומי צאי|קוּמִי צְאִי]] (אֲחוֹתִי כַלָּה)",{{הערה|[[S:קומי צאי|קוּמִי צְאִי]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} "רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד"{{הערה|[[S:רק קו שמש אחד|רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} ו"[[הכניסיני תחת כנפך|הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ]]".
שירי האהבה של ביאליק משקפים מגוון רחב של רגשות: תשוקה מהולה בחשש מה[[ארוס]], רגשות אשם, וחיפוש אחר נפש תואמת.
{{ציטוט|שורות=כן|תוכן= זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים
עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.
וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי
תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.
|מקור='''הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת''', תרס"א}}
בשיר "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי" מתאר המשורר את הכמיהה ההדדית של האישה ושל הגבר לאהבה ואת הקושי לממשה:
{{ציטוט|שורות=כן|תוכן= הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ
וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;
בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלּוֹן
נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –
בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –
וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,
כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ
הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.
|מקור='''הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי''', תרס"א}}
יחד עם י"ח רבניצקי, [[ש. בן ציון]], [[אלחנן ליב לוינסקי]] ו[[מאיר דיזנגוף]], ייסד ב-[[1902]] את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור [[ספר לימוד|ספרי לימוד]] הכתובים בשפה העברית.{{הערה|חיים נחמן ביאליק, [http://benyehuda.org/bialik/izavon_article_115.html "דביר ומוריה" – סקירה קצרה על גדולם והתפתחותם], באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}}
קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-[[1901]].
ב-[[1903]], בגיל שלושים, חיבר רשימה אוטוביוגרפית. היה זה לבקשת פרופ' [[יוסף קלויזנר]]. ביאליק כתב בה: "באודיסה החילותי לקרוא מעט מן הספרות הקלאסית הרוסית ו"תארנה עיני" (קראתי את [[ניקולאי גוגול|גוגול]], [[דוסטויבסקי]] וכו'). עולם חדש נפתח לפני. ואף על פי כן, נזהרתי שלא להשתקע ברוסית יותר מדי, שהרי, סוף סוף, עתיד אני לקבל רוב תורתי באשכנז, ולמה אאבד זמן בחנם על רוסית".{{הערה|ד"ר מנחם [[אמיל פוירשטין]], "אנציקלופדיה של אישים שרחובות ערינו נקראים על שמם", הוצאת "בצלאל", 1959, עמ' 71-72}} בעקבות [[פרעות קישינב]] באותה שנה, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר: "[[על השחיטה|עַל הַשְּׁחִיטָה]]"{{הערה|[[S:על השחיטה|עַל הַשְּׁחִיטָה]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} ו"[[בעיר ההריגה|בְּעִיר הַהֲרֵגָה]]".{{הערה|[[S:בעיר ההרגה|בְּעִיר הַהֲרֵגָה]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון [[הזמן]]. בגלל דרישת ה[[צנזור]] הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".
[[קובץ:Budko 005-2.jpg|שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|תחילת השיר "על השחיטה" מתוך מהדורת כתבי ביאליק (1923) שעיצב [[יוסף בודקו]]]]
<imagemap>
קובץ:Ravnitzki_An-ski_Mocher_Sforim_Bialik_Frug.jpg|ממוזער|250px|חוג הסופרים היהודים ב[[אודסה]] ([[1916]]). מימין לשמאל: [[שמעון פרוג]], חיים נחמן ביאליק, [[מנדלי מוכר ספרים]], [[ש. אנ-סקי]] ו[[יהושע חנא רבניצקי]]
rect 486 138 595 298 [[שמעון פרוג]]
rect 399 86 481 213 [[חיים נחמן ביאליק]]
rect 321 165 421 287 [[מנדלי מוכר ספרים]]
rect 218 158 305 315 [[ש. אנ-סקי]]
rect 90 80 218 300 [[יהושע חנא רבניצקי]]
desc bottom-left
</imagemap>
בשיר "על השחיטה" ([[תרס"ג]] [[1903]]) מבטא ביאליק ייאוש מן [[תאודיציאה|הצדק האלוהי]]:
{{ציטוט|שורות=כן|תוכן=וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!}}
השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעיתים בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):
{{ציטוט|שורות=כן|תוכן=וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.|מקור='''עַל הַשְּׁחִיטָה''', אייר תרס"ג}}
[[קובץ:bialikfichman.jpg|שמאל|ממוזער|210px|ביאליק (מימין) ו[[יעקב פיכמן]]]]
ב-[[1904]] ([[תרס"ד]]) כתב את הפואמה "[[בעיר ההריגה|בְּעִיר הַהֲרֵגָה]]", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:
{{ציטוט|תוכן=וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים, {{ש}} וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים; {{ש}} וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה {{ש}} אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא; {{ש}} וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ {{ש}} וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ, {{ש}} כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: {{ש}} הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.|מקור='''בְּעִיר הַהֲרֵגָה''', תמוז–תשרי תרס"ד}}
פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, הביא להד בהתארגנות היהודית והטביעה את חותמה על חיי הציבור. תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית, הפנה תגובת נגד לפסיביות בקרב ההנהגה הציונית, ועורר את היהודים להגן על עצמם.
ביאליק השתתף בשלושה [[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרסים ציוניים]], הקונגרס השמיני ב-[[1907]], הקונגרס ה-11 ב-[[1913]] והקונגרס ה-17 ב-[[1931]].
ביאליק ביקר ב[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|ארץ ישראל]] בפעם הראשונה (ביחד עם ידידו י"ח רבניצקי) בשנת [[1909]] ונחת בחוף [[יפו]] ב-[[29 במרץ]].{{הערה|{{הארץ|זאב פרי|"יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום"|1.1252711|27 במרץ 2009}}}} הוא התקבל בהערצה רבה על ידי [[היישוב היהודי]] הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור ב[[מושבה|מושבות]] ארץ ישראל. נלווה אליו לחלק מסיור זה הסופר הצעיר [[ש"י עגנון]], שהתגורר ביפו. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.
באותה עת כתב בין היתר את סיפורו "מאחורי הגדר"{{הערה|[[S:מאחורי הגדר|מאחורי הגדר]], ב[[ויקיטקסט|וויקיטקסט]]}} שבו גיבורו נֹח ([[אנגרמה|היפוך]] הצירוף ח"נ – חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, [[מטאפורה|מטאפורית]] ופיזית. סיפורים מרכזיים נוספים שלו הם "סָפִיחַ",{{הערה|[http://benyehuda.org/bialik/safiax.html סָפִיחַ], ב"[[פרויקט בן-יהודה]]"}}"יום הששי הקצר"{{הערה|[http://benyehuda.org/bialik/friday.html יום הששי הקצר], ב"פרויקט בן-יהודה"}} ו"[[החצוצרה נתביישה]]".{{הערה|[http://benyehuda.org/bialik/hazozra.html החצוצרה נתביישה], ב"פרויקט בן-יהודה"}}
[[קובץ:ביאליק, מנדלי, בן עמי ושלום עליכם.-JNF037426.jpeg|ממוזער|ביאליק, מנדלי, בן עמי ושלום עליכם]]
בין השנים [[1910]]{{כ}}-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים כמו "[[מגילת האש|מְגִלַּת הָאֵשׁ]]",{{הערה| [http://benyehuda.org/bialik/megilat.html מְגִלַּת הָאֵשׁ], ב"פרויקט בן-יהודה"}} ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל",{{הערה|[http://benyehuda.org/bialik/bia088.html צָנַח לוֹ זַלְזַל], ב"פרויקט בן-יהודה"}} התגלה ביאליק במלוא כוחו כ[[מסה (חיבור עיוני)|מסאי]], וחיבר את המסות "[[הלכה ואגדה]]" ו"[[גילוי וכיסוי בלשון]]" שהן מהמעולות ביותר במסות העבריות.
ביאליק תרגם שורה של יצירות קלאסיות אירופאיות לעברית, ביניהן, נוסח מקוצר ב[[רוסית]] של יצירת המופת (ה[[ספרדית]] במקורה) "[[דון קישוט]]" מאת [[מיגל דה סרוואנטס]], "יוליוס קיסר" מאת [[שייקספיר]], "וילהלם טל" מאת [[שילר]], שירים של [[היינריך היינה]] וכן מיידיש את "[[הדיבוק]]" מאת [[ש. אנ-סקי]].
הקים יחד עם רבניצקי ו[[שמריהו לוין]] את הוצאת "[[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]]", וערך עם רבניצקי את "[[ספר האגדה]]" ([[1908]]–[[1911]]). מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול [[תרע"א]] (1911) היווה מעין [[קינה]] מראש על האובדן הצפוי:
{{ציטוט|תוכן=וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי {{ש}} עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה – {{ש}} שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, {{ש}} לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.|מקור='''צנח לו זלזל''', אלול תרע"א}}
לאחר מכן, כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת [[1934]] כתב רק עוד תשעה שירים. ארבעה שירים נכתבו ב[[תרע"ה]]-[[תרע"ו]] ([[1915]]–[[1916]]), שניים ב[[תרפ"ג]] ([[1923]]) ושלושה ב[[תרצ"א]] ([[1931]]).
בשנת [[1918]] ייסד באודסה עם [[רבניצקי]] ו[[אלתר דרויאנוב|דרויאנוב]] את המאסף לזכרונות, [[אתנוגרפיה]] ו[[פולקלור]] – "[[רשומות (מאסף)|רשומות]]" – אשר שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד [[1921]] התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה ב[[אודסה]]. באותה שנה, הוצאת מוריה נסגרה על ידי השלטונות הקומוניסטיים. בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי [[מקסים גורקי]] ובהוראתו המיוחדת של [[לנין]], ניתנה לביאליק רשות לעזוב את [[ברית המועצות]] עם קבוצה של כמה סופרים יהודים.
====המעבר לגרמניה====
בשנת [[1921]] עזב את [[אודסה]] ועבר ל[[ברלין]], שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאות הספרים "מוריה" ו"דביר". בשנת [[1922]] עבר, בעצת רופאו, לעיר [[באד הומבורג]], שידועה כעיר מרחצאות מרפא, והתגורר בה כשנתיים. באותה עת התגורר שם גם [[ש"י עגנון]].
על אהבתו הרבה לילדים כתב ש"י עגנון:
:"ביאליק אוהב ילדים היה, ולא ראיתי כמותו מימי. הוא היה מראה חיבה יתירה לאמונה בתי תחי'. יום אחד אחר שנסע מ[[הומבורג]] טיילתי עם בתי ברחוב. היא הייתה בת שתי שנים. ברחוב עמדו כמה בני אדם, בתי הציצה ואמרה בעצב : "פייעלע אנקלס אונד קיין ביאליק" (דודים רבים ואף לא ביאליק אחד)".{{הערה|גנזים - [[אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל]], 40 שנה לגנזים, 108-109, ניסן תשנ"א, כרך ט', שנה 19, עמ' 64–66, דברים שנכתבו על ידי עגנון אחרי שביאליק נפטר (תרצ"ד), מאת: [[אמונה ירון]] }}
באותה תקופה הכיר את ה[[צייר]]ת וסופרת הילדים [[תום זיידמן פרויד]] (אחייניתו של [[זיגמונד פרויד]]) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה [[הוצאת ספרים|הוצאת]] ספרי ילדים בגרמנית, וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "[[מסע הדג]]" ([[1924]]), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.
====בארץ ישראל====
[[קובץ:BialikHouseview.JPG|ממוזער|250px|שמאל|[[בית ביאליק]], בתכנון האדריכל [[יוסף מינור]] ברחוב ביאליק 22 בתל אביב]]
[[קובץ:Bialik House - inside the house (28).JPG|ממוזער|250px|שמאל|הספרייה בביתו של ביאליק בתל אביב]]
ב-[[1924]] [[העלייה הרביעית|עלו ביאליק]] ורעייתו ל[[ארץ ישראל]], וכעבור שנה וחצי עברו להתגורר ב[[בית ביאליק|בית]] ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]], ואליהם הצטרפו הוריה של מאניה ביאליק. ביאליק ו[[מאניה ביאליק|אשתו]] אמצו [[כלב]], לו קראו "קאפי".{{הערה|יעקב בר און, [http://musaf-shabbat.com/2011/01/30/%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%92-%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%95-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%95%D7%9F/ מנהיג בעל כורחו], מתוך מוסף "שבת" לתורה, הגות, ספרות ואמנות של "[[מקור ראשון]]", 17 בדצמבר 2010 - שיחה עם שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק{{ש}}{{סרטונים}} [[יאיר קדר]], [https://www.youtube.com/watch?v=oBiK_pDF-Bw לובה אליאב על ביאליק], חלק א' מתוך שתי שיחות וידאו מתוך מיזם "[[העברים]]"; דקה 02:46}}
בשבתו בתל אביב, תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. בתחילת [[1927]] הנהיג את מסורת "[[עונג שבת (אגודה)|עונג שבת]]" – מפגשי תרבות שנערכו מדי שבת אחר הצהריים, ובמסגרתם ניתנו [[הרצאה|הרצאות]] בקשת רחבה של נושאים ובהם [[ספרות]], [[היסטוריה]], [[יהדות]] ו[[הגות]], על ידי טובי המרצים והמלומדים. את בית "[[אהל שם (מפעל תרבות)|אוהל שם]]" הקים בשנת [[1929]] ה[[נדבן]] [[שמואל בלום]] כאכסניה למפגשי "עונג שבת". היישוב חגג את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו.{{הערה|{{דבר||יום טוב של התרבות העברית - יום חיים נחמן ביאליק|1933/01/08|5}}{{ש}}{{דבר||מוסף לילדים המוקדש לביאליק לרגל יום הולדתו השישים|1933/01/13|9}}{{ש}}{{דבר||גליון מיוחד של "[[מאזנים (כתב עת)|מאזנים]]" המוקדש לביאליק הודפס ב-10,000 עותקים|1933/01/08|Q8%2FuMUsGCl5A967ITea0wZ%2FnkEwEPmp%2FyOMdx0WemLI6KG%2BAdU3OvSSHRYwKT6y1Yw%3D%3D}}}} לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "[[שירים ופזמונות לילדים]]" עם עיטוריו של [[נחום גוטמן]]. ב-[[1928]] פרסם את "[[אלוף בצלות ואלוף שום]]", [[מקאמה]] הומוריסטית לילדים שהומחזה מאז כמה פעמים. בתחילת שנת 1932 ערך ביאליק מסע בלטביה. בין השאר קיים פגישה עם [[יוסף רוזין|הרוגוצ'ובר]], אחריה אמר "מרוגוצ'ובי אחד יכולים לחתוך שני איינשטנים".{{הערה|'[http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=DHY%2F1932%2F01%2F10&id=Ar00206&sk=C1AAAF28 ביאליק נוסע בלטביה]', דואר היום, 10 בינואר 1932, עמ' 2.}}
ביאליק נחשב לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", בהם [[יעקב שטיינברג]] ו[[יעקב פיכמן]]. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.
ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכות שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.
לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב.{{הערה|{{nrg|שמואל אבנרי|ביאליק והצעירה הקירחת|883/950|2 במאי 2009|47|1}}}} הוא קבע בה את ביתו ברחוב שבו שנה אחר-כך פעל גם [[בית העיר תל אביב-יפו|בית עיריית תל אביב]]. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":
{{ציטוט|שורות=כן|תוכן=עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.|מקור='''[http://benyehuda.org/bialik/shileshim.html עַל שִלֵּשִים]''', ט"ז באייר תרצ"ד}}
מעט לפני פטירתו עזב את ביתו שבתל אביב, עבר לגור ב[[רמת גן]], והחל בהכנות לבנות שם את ביתו. במשך זמן זה הושכר הבית בתל אביב למשפחה מ[[דרום אפריקה]].
[[קובץ:מות ביאליק ב'דבר'.jpg|400px|ממוזער|שמאל|כותרת העיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" מ-5 ביולי 1934]]
[[קובץ:Bialik tomb.JPG|שמאל|ממוזער|250px|קברו של ביאליק ב[[בית הקברות טרומפלדור]]]]לאורך כשבע שנים סבל ביאליק מ[[אבנים בכליות]], ובשנת [[1934]] נסע ל[[וינה|ווינה]] לצורך טיפול במחלה, אולם שם נפטר ב-[[4 ביולי]] [[1934]] ([[כ"א בתמוז]] [[תרצ"ד]]), לאחר סיבוך בניתוח. מותו גרם לאבל כבד ביישוב.{{הערה|[[חיים באר]], "מות המשורר - דרכו האחרונה של ביאליק, מווינה לתל אביב", בתוך '''מזיכרונותיה של תולעת ספרים''', [[הוצאת עם עובד]], 2011, עמ' 162–172}} לאחר העברת גופתו לארץ ישראל, עברו על פני ארונו והשתתפו בהלווייתו כ-100,000 איש,{{הערה|{{דבר||תיאור ההלוויה|1934/07/17|00105}}{{ש}}{{סרטונים}} [http://www.youtube.com/watch?v=rq_DVArJMmI לווית חיים נחמן ביאליק, 1934] - מתוך "יופי של מולדת", סרטו של [[יעקב גרוס]], באתר [[יוטיוב]]}} והוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור.
בשנת [[1937]] העבירה מאניה ביאליק את הבית לרשות העירייה ו"אגודת [[בית ביאליק]]" משמרת את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר. [[אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל|אגודת הסופרים העבריים]] הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "[[התקווה]]", [[כתב יד (מקור)|כתבי-יד]] מקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים מביאליק ואליו, ובהם מכתבים שכתבו ילדים למשורר.
==משנתו היהודית==
| 