קרב סולטאן יעקוב – הבדלי גרסאות

ניתןלקרב לחלקהיו את משך הקרב לשנישני שלבים עיקריים:

* שלב שני – החילוץ: תיגבור על ידי חטיבת שריון, ניהול קרב קשה מחצות הלילה עד יום שישי ב-10:00, ועד לנסיגתנסיגת כל החטיבה הסורית ומתן אפשרות לגדוד 362 הנצור לחלץ את עצמו לאחור.

למפקדי הכוחות הישראלים היה ידוע כי ביום שישי עומדת להיכנס לתוקף [[הפסקת אש]], ובכוונתם היה לנסות ולתפוס נקודת אחיזה בכביש ביירות-דמשק לפני הפסקת האש. בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, [[10 ביוני]] [[1982]], הורה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון, האלוף [[אביגדור בן גל]], לרוב יחידות [[אוגדה 90]] להתחמש ולתדלק ולהיות מוכנות להתקדמות עם שחר, ולחטיבה 399 להתקדם ולתפוס את "מיכה 40" (כ-2 קילומטר מדרום לסולטאן יעקוב).{{הערה|שם=בן גל|{{מערכות|אביגדור בן גל|לחימת הגיס בגזרה המזרחית|4/112224|גיליון 413, יולי 2007, עמ' 50-49}}}}{{הערה|לטענת [[קצין מודיעין|קצין המודיעין]] של אוגדה 90, הנחיית ה[[גיס]] הייתה שהיחידה הצפונית ביותר תבצע חסימה קילומטר אחד מדרום ל"מיכה 40" ואילו שתי היחידות האחרות תתפוסנה צמתים במשולש הדרכים ודרומה לו. תמיר ברשד, עמ' 57}} בשעת ערב מאוחרת המריא בן גל במסוק לדיון במפקדת [[פיקוד הצפון]] והעביר את הפיקוד על הגזרה לסגנו, [[אהוד ברק]].{{הערה|שם=בן גל}} תוכנית הגיס הישראלי הייתה ש[[חטיבה 399]] תתפוס עוד באותו לילה את קו "ג'וב ג'נין - כאמד א-לוז - ינטא" ובבוקר [[11 ביוני]] תעמוד [[אוגדה 880]] (שחטיבה 399 תוכפף אליה) בחזית הכוח המשוריין שיתקדם צפונה.{{הערה|שם=שאול שי}} בחוד חטיבה 399 הועמד גדוד טנקי המילואים 362, בפיקוד עירא אפרון,{{הערה|שם=קוטס|{{nrg|חן קוטס-בר|פצע מדמם: מה באמת קרה בסולטאן יעקוב?|377/090|16 ביוני 2012|1|2}}}} לתפוס את משולש דרכיםהדרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, תוך הסתמכות על דיווחים (שהתבררו כשגויים) על מנוסת הסורים ונטישת טנקים שלהם בשטח.

סמוך לשעה 20:00 החל הגדוד בתנועה צפונה. אף על פי שניתנה פקודה לנוע במהירות בחסות החשיכה מתוך ההנחההנחה המוטעיתמוטעית שהמערך הסורי במקום התמוטט כליל, החל הכוח הישראלי בתנועה איטית בשטח ולא על הציר המרכזי (רק בסביבות 24:00 עלה הכוח הישראלי על הכביש).{{הערה|שם=תמיר ברשד}} הכוח קיבל שתי הנחיות נוספות: לא לפתוח באש על כוחות סוריםסוריים נסוגים ולא לפתוח באש ללא זיהוי מדויק, עקב המצאותהימצאות חטיבה ישראלית שכנהבסמוך.{{הערה|שם=שולל 213}} שני טנקים נתקעו עקב תקלות בדרך, וסמוך לשעה 23:00 הגיע יתר הגדוד לצומת ליד [[כפר דניס]] והחל בירידה למשולש הדרכים המצוי כ-7 קילומטר צפונה. לאחר כקילומטר נוסף, קצת לפני הכפר [[א-רפיד (לבנון)|א-רפיד]], דיווח הכוח על זיהוי [[חניון לילה]] סורי הכולל טנקים ונגמ"שים, אך קיבל פקודה להמשיך בתנועה צפונה ולא לפתוח באש.{{הערה|שם=שולל 214|[[זאב שיף]] ו[[אהוד יערי]], "מלחמת שולל", [[הוצאת שוקן]], 1984, עמ' 214}} לאחר מספר דקות נוספות נתקל גדוד הטנקים הישראלי בכוח בלתי מזוהה שהתגלה כגדוד תותחנים ישראלי (שכלל אף שני אוטובוסים) שטעה בדרכו ונע לעבר הכוחות הסורים, ועצר אותו ללא שנורתה אש.{{הערה|שם=שולל 214}}

בסביבות שעה 24:00 מפקד הגיס, אביגדור בן גל, שסיים את הישיבה במטה פיקוד צפון בשעה זו, עלה על רשת הקשר הגדודית וגער במפקד הגדוד על ההתקדמות האיטית. על פי גרסת קצין המודיעין של אוגדה 90 היו מילותיו: "אני במקומך עם ג'יפ הייתי מבצע את זה לבד לפני 4 שעות".{{הערה|שם=תמיר ברשד}} הכוח החל להתקדם במהירות רבה יותר ובמקביל השתנתה במקצת משימתו: בתחילה הורו לגדוד ליצור שלוש חסימות פלוגתיות על צירים באזור "משולש טובלנו", עתה, הורו למפקד הגדוד לרכז את כל הגדוד במשולש עצמו. מאחר ש"המשולש" נמצא בשטח נחות, סבר מפקד הגדוד כי עדיף להמשיך לרכס הנמצא כקילומטר וחצי מצפון למשולש ולהתמקם בשטח שולט.{{הערה|שם=שולל 215|[[זאב שיף]] ו[[אהוד יערי]], "מלחמת שולל", [[הוצאת שוקן]], 1984, עמ' 215}} לאחר כחצי שעה (בין 24:30 ל-01:00) נפתחה עליהם אש מטנקים ישראלים מ[[חטיבה 943]] (באזור ג'בל ערבה, ליד א-רפיד) שסברו כי מדובר בכוח סורי. מהאש נפגעו שני טנקים של גדוד 362 ו-5וחמישה שיריונאים נהרגו.{{הערה|שם=שאול שי}}{{הערה|שם=שולל 214}} בעקבות הפגיעה נעצר תחילה הכוח הישראלי, אך ניתנה הוראה בקשר להשאיר את הטיפול בנפגעים לדרגי הרפואה ולהמשיך בתנועה קדימה.{{הערה|שם=שולל 215}}

מפקד הגדוד פקד על תנועה מהירה קדימה ליציאה מטווח האש, שכן לא ידע שהוא נמצא במתחם אויב גדול. אולם, פקודה זו החמירה את המצב וגרמה לבלבול וקושיולקושי בזיהוי מקורות הירי. ציר התנועה נחסם בטנקים שנפגעו, וטנקים אחרים שניסו לעקוף איבדו קשר זה עם זה. מפקדי פלוגות לא ידעו היכן נמצאים חייליהם. לאחר זמן מה התברר כי שתי פלוגות, יחד עם מפקד הגדוד וסגנו, היו בכוח הישראלי שחילץ קדימה ופלוגה אחת שנותרה מדרום לצומת והייתה נתונה לאש משני אגפים.{{הערה|שם=שולל 215}} לאחר השעה 01:15 (ב-11 ביוני) נכשלו שני ניסיונות של הפלוגה האחורית ושל פלוגת הסמג"ד לחלץ לאחור לאחר שנתקלו באש סורית.{{הערה|שם=שולל 215}}{{הערה|שם=ליבנה|על פי סרטו התיעודי של מיכה ליבנה, סגן מפקד גדוד 362, "סיפור סגור", מטרת הניסיון שבפיקודו הייתה לחבור לכוח הדרומי ולהביא אותו לאזור הצפוני שבו התרכז הכוח הישראלי. בניסיון זה נפגע טנק ישראלי וצוותו חילץ עצמו רגלית וטנק סגן מפקד הגדוד חזר על עקביו צפונה. [http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1884141 "סיפור סגור"], [[הערוץ הראשון]], 8 ביוני 2015}} לאחר כישלון ניסיונות אלו פנה מפקד הגדוד אל מפקדת החטיבה וביקש סיוע בחילוץ כוחותיו. אולם, מפקד החטיבה חשש לשלוח כוחות נוספים למה שנראה לו כמלכודת סורית, מה גם, שלטענתו, שני הגדודים האחרים שבפיקודו לא היו מוכנים לקרב עקב מחסור בדלק ובתחמושת.{{הערה|שם=שולל 216|[[זאב שיף]] ו[[אהוד יערי]], "מלחמת שולל", [[הוצאת שוקן]], 1984, עמ' 219-216}} בשעות אלו ולאחריהן, עדיין לא היה ברור למפקדת האוגדה והגיס המצב לאשורו, ועדות לכך ניתן לראות בפקודה שניתנה על ידי הגיס להעביר את הגזרה לפקודת אוגדה 880 שעמדה לתקוף עם שחר.{{הערה|שם=תמיר ברשד}}

לאחר השעה 04:00, לקראת אור ראשון, החל להתברר המצב הקשה שבו נתון הגדוד, תוך שהכוחות הסוריים משגרים [[טיל נ"ט|טילי נ"ט]], אש תותחים וטנקים מהרכסים עליהם היו ממוקמים. פלוגה מגדוד אחר של חטיבה 399 שנשלחה לחלץ את הגדוד נתקלה באש סורית כבדה, נעצרה ולא הצליחה לבצע את משימתה. עם עלות השחר התחוור לעירא אפרון, מפקד גדוד 362, כי אין לרמה הממונה תוכנית ברורה לחילוצו.{{הערה|שם=שולל 216}} רק לאחר שהכוח הנצור ירה פגז זרחן לזיהוי התברר כי חלק מהכלים הצפינו עד תל אל-חמרה המצוי כ-2 קילומטרים ממזרח לכפר [[סולטאן יעקוב]].{{הערה|שם=שולל 216}} למרות פניית [[אהוד ברק]], סגן מפקד הגיס, אל מטה פיקוד הצפון, לקבלת [[סיוע אווירי]], ניתן הסיוע האווירי רק בגזרות דרומיות יותר.{{הערה|שם=שולל 216}} על פי גרסה אחרת, השתהה חיל האוויר בסיוע כיוון שאזור הקרב נחשב כאזור מוכה טילים. אולם, בעקבות דרישה מפורשת של בן-גל לסיוע, ניתן הסיוע האווירי בשעה 08:30.{{הערה|שם=רותם|{{מערכות|[[אברהם רותם]]|התפר הפרום: השתתפות חיל האוויר בלוחמת היבשה במלחמת שלום הגליל|7/112227|גיליון 413, יולי 2007, עמ' 67-60}}}} במקביל הופנו עוד ועוד יחידות ארטילריה של הגיס לסיוע לכוח הנצור. הסיוע הארטילרי מנע הסתערות על הכוח הישראלי הנצור אך לא מנע המשך ירי טילי נ"ט סוריים על הטנקים הישראלים.{{הערה|שם=שולל 216}} בעיה נוספת שהכבידה על התפקוד של הכוחות הישראלים הייתה החלפת הפיקוד על הגזרה. זו עברה מידי אוגדה 90 אל אוגדה 880 ומפקדה, [[יום-טוב תמיר]]. הכוח הנצור, שהשתייך לאוגדה 90, התקשה להבין מה היא שרשרת הפיקוד החדשה ואילו למפקדת אוגדה 880 לקח פרק זמן ארוך יחסית לתפוסלהעריך את חומרת המצב ולתכנן את חילוץ הכוח.{{הערה|שם=שולל 216}}

מפקד הגדוד התייעץ עם קציניו, ובלשון סגן מפקד הגדוד, הגיע למסקנה כי יש שלוש אפשרויות: "להילחם עד לכדורהכדור האחרון, להיכנע, או לנסות לעוף אחורה". קצין המבצעים של הגדוד דיווח ל[[אוגדה]] בזו הלשון את מצבו ואת החלטת מפקד הגדוד לנסות לחלץ לאחור בחסות הארטילריה. סמוך לשעת תחילת הנסיגה נפגע [[טנק דחפור]] של צה"ל, וניסיון של אנשי הגדוד הנצור לפוצץ אותו נכשל.{{הערה|שם=שולל 220|[[זאב שיף]] ו[[אהוד יערי]], "מלחמת שולל", [[הוצאת שוקן]], 1984, עמ' 222-220}} בשעה 08:45 ניתן האות וכל הכלים הישראלים הנצורים פתחו בנסיעה מהירה דרומה תוך שה[[ארטילריה]] של צה"ל הנחיתה הרעשה כבדה על המתחם כולו,{{הערה|שם=שולל 220}} במהלכה קרוב למאתיים קנים יצרו "ארגז אש" באורך כ-4 קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים במשך 20 דקות הנסיגה.{{הערה|אלישיב שמשי, '''נוע כבר לכל הרוחות !''' [[מודן הוצאה לאור]], ו[[מערכות]], עמ' 160}} בשעה 09:06 הודיע מפקד הגדוד בקשר "אני בחוץ". מתוך כ-20 כלים של הכוח הנצור שהחלו בנסיגה (טנקים ונגמ"שים), כ-10 יצאו ללא פגע בעוד ש-10 כלים נפגעו במסע הנסיגה ברמות חומרה שונות. במהלך מסע הנסיגה נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל ושישה נפצעו. כמו כן, אנשי הטנק של חזי שי, שסטה מהכוח הנסוג ונותר בשטח הסורי, הוכרזו כנעדרים (חזי שי ואריק ליברמן הוחזרו מאוחר יותר בחילופי שבויים, זכריה באומל הוגדר כנעדר במשך כ-37 שנים אולם גופתו הוחזרה לישראל ב-[[2019]], ואילו גורלו של צבי פלדמן לא נודע עד היום), וכן מהטנק של זוהר ליפשיץ שנפגע הוכרזו כנעדרים מפקד הטנק זוהר ליפשיץ (שגופתו הוחזרה מאוחר יותר על ידי הסורים), והתותחן יהודה כץ.{{הערה|שם=שולל 220}}