דאדא – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 20:
===תחילת התנועה בציריך===
[[קובץ:Arp collage.jpg|ממוזער|שמאל|200px|'''קולאז' עם ריבועים מסודר לפי חוקי המקריות''' (1916-1917) מאת [[ז'אן ארפ]]]]
פעילות תנועת הדאדא התחילה ב[[ציריך]] שב[[שווייץ]] כהתארגנות להעלאת מופעים וערבים ספרותיים ב"[[קברט וולטר]]" (Cabaret Voltaire). עם מייסדי ה[[קברט]] נמנו [[טריסטן צארה]], ה[[צייר]] [[מרסל ינקו]], [[ז'אן ארפ]] ואשתו [[סופי טאובר]], [[פרנסיס פיקבייה]], [[הוגו באל]] ואחרים. באל פנה אל יאן אפרים (Jan Ephraim), בעליו של בית קפה בשם "Holläandisch Meierei Cafe", ברחוב שפיגלגאסה מס' 1 (Spiegelgasse) בציריך, וסיכם איתו על פתיחת הקברט האוונגרדי. בקברט, שנקרא על שם [[וולטר]], הוגה הדעות והסטיריקן הצרפתי בן [[המאה ה-18]], ערכו האמנים תערובת מקורית בין מופעי בידור, ערבים ספרותיים, [[מיצג]]ים בעלי רוח [[ניהיליזם|ניהיליסטית]], ו[[גלריה]] לאמנות. הוגו באל מציין ביומנו מאותם השנים כי "האידיאלים של התרבות ושל האמנות בתור תוכנייה למופע בידור -
לצד יצירות עצמאיות ומקוריות, הוצגו בקברט מיטב יצירות האמנים ה[[מודרניזם|מודרניסטים]] בני התקופה. מקום נרחב הוקדש לפעילות ספרותית שכללה הקראת ספרות ושירה מודרניסטית, בהם שירים אקספרסיוניסטיים כגון אלה של [[אלזה לסקר שילר]], [[פרנץ ורפל]], מקס יעקב (Max Jacob) ואחרים. כמו כן הושמעו יצירות [[מוזיקה|מוזיקליות]] כגון "Berceuse" של [[קלוד דביסי]] או [[סונאטה]] ל[[פסנתר]] ו[[צ'לו]] (אופוס 32) מאת [[קאמי סן-סנס]],
שתי הדמויות המרכזיות בקברט היו הוגו באל וטריסטאן צארה. בעוד באל נתפש כמנהיג האינטלקטואלי והאמנותי של התנועה, היה צארה אחראי במידה רבה לפרסומה הרב. באל תיאר אותו באחת מהופעותיו בקברט בה הקריא שירים אותם שלף מתוך כיסי בגדיו השונים.{{הערה|1=Ball, Hugo, '''Flight Out of Time''', University of California Press, Berkley, 1995, pp. 50-51.}} יאנקו תיאר אותו כ"אדם הראשון בהיסטוריה שהצליח להתפרנס משירתו".{{הערה|
עבודות האמנות של הדאדאיסטים היוו אתגר לכל האמונות והמוסכמות של החברה האירופית. העבודות שאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות ה[[אוונגרד|
[[ז'אן ארפ]], לדוגמה, יצר [[קולאז']]ים מגזרי [[נייר]] צבוע ו[[תבליט]]ים עשויים מ[[עץ (חומר גלם)|עץ]] ובהם צורות מופשטות ומעוגלות (שאותן
אמן אחר, [[מרסל ינקו]], יצר תבליטים עשויים עץ בסגנון [[קוביזם|קוביסטי]]-מופשט, ציורים אקספרסיביים המשולבים ב[[קולאז']]ים, וכן סדרה של ציורים בסגנון השואב מהקוביזם ומה[[פוטוריזם]] שתיארו את אירועי הדאדא. בצילום ציור אבוד הנושא את השם "קברט וולטר" ([[1916]]), מתואר מופע קברט בליווי פסנתרן. אל מול הבימה הקטנה יישובים הצופים סביב שולחנות עגולים ומגיבים למופע. בציורים אחרים, כדוגמת "נשף בציריך" ([[1915]]),{{הערה|
לצד מופעי הקברט הוציאו חברי הקבוצה כמה מגזינים ובהם הדפיסו מיצירותיהן השונות. בעיתונים אלו מופיעה שירה "לטריסטית", שהיא שירה [[אידאוגרפיה|אדיוגרפית]] הכתובה בצורה גרפית והתייחדה בשימוש ב[[גופן|גופנים]] מרובים ושונים בשיר אחד ובמבנה שורות חריג. חריגה מכללי הכתיבה הובילה אל אותו ניהיליזם שאליו שאפו האמנים.{{הערה|1=[[גיום אפולינר]], למשל, חיבר מספר שירים כאלה בשנת 1918 וכינה אותם "קליגרמים" (Calligrammes). הקשר ההדוק בין אמנות הקולאז', בפיתוחו של [[פבלו פיקאסו]], היה אחד מן המקורות הישירים לשירה זו. את השפעתה של הטכניקה הדדאיסטית הזו ניתן למצוא בתנועת ה[[לטריזם]].}}
שורה 36:
[[קובץ:HugoBall.gif|ממוזער|ימין|150px|[[הוגו באל]] קורא את "קרוואן הפילים" ב[[קברט וולטר]]]]
[[קובץ:Hugo ball karawane.png|ממוזער|ימין|150px|קטע מן השיר ה[[שירה פונטית|פונטי]] "קרוואן הפילים"]]
במופע ידוע שהתקיים בקברט ב-[[23 ביוני]] [[1916]], הופיע הוגו באל על הבימה, כשהוא לבוש תלבושת וצילינדר עשויים מקרטון, כמעין שריון, והקריא את שירו "קרוואן הפילים", שיר פונטי וחסר משמעות, המשלב השפעות של האמנות הפרימיטיבית. באל תיאר מופע זה כך: "לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה בידי יאנקו ([[מרסל ינקו]]) ובידי.
ערבי דאדא נוספים התקיימו באולם ואג (Waag Hall) בציריך. הערב הראשון התקיים ב-[[14 ביולי]] [[1916]], וכלל קטעי ריקוד, הקראת מאניפסטים ושירה סימולטנית. בינואר [[1917]] הקימו חברי הקבוצה, בהנהגת צארא, את "תערוכת הדאדא הראשונה" (Première Exposition Dada) בגלריה בעיר. החלפת מיקום הפעילות של הדאדאיסטים סימנה גם שינוי ברוח התנועה. בחלל גלריה זו הציגו חברי הקבוצה שלוש תערוכות, קיימו הרצאות, ערבי קפה ו"תה של אחרי הצהריים" (Afternoon tea) עבור קהל הצופים, לצד המשך העלאת מופעי הדאדא השערורייתיים שלהם. אולם, במידה רבה נכנסו המופעים למעין שגרת פעילות. צארה, שהפך למנהיג הקבוצה לאחר עזיבתו של הוגו באל בשנת [[1917]], החל לפרסם כתבים רבים. חברי התנועה אף החלו להדפיס תוכניות מראש ולחלק הזמנות למופעים, וגבו דמי כניסה גבוהים.
|