עלילות גילגמש – הבדלי גרסאות

'''עלילות [[גילגמש]]''' הם [[שירה אפית|אפוס]] [[מסופוטמיה|מסופוטמי]], מהיצירות ה[[ספרות]]יות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מ[[תקופת אור 3|תקופת אור השלישית]], בערך [[המאה ה-21 לפנה"ס|2100 לפנה"ס]]. ליצירה מספר גרסאות שונות בעלות [[תיארוך]] שונה. הגרסה המלאה ביותר עד היום נמצאה ב[[ספריית אשורבניפל|ספריית]] המלך [[אשורבניפל]], שמלך במאה השביעית לפני הספירה ב[[נינוה]] שב[[אשור]]. החלק הראשון מהיצירה, שפוענח על ידי ג'ורג' סמית בשנת [[1872]] היה החלק המתאר את [[המבול]]. לאחר מחקר נוסף התברר כי סיפור המבול הוא חלק מיצירה גדולה בהרבה, שכינויה ה[[בבל]]י היה "סדר [[גילגמש]]". יצירה זו כוללת שנים עשר שירים, על שנים עשר לוחות אבן נפרדים, ואורך כל שיר הוא כשלוש מאות שורות.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = שמואל נח קרמר|שם = ההיסטוריה מתחילה בשומר|מו"ל = ספריית הפועלים|שנת הוצאה = 1960|מקום הוצאה = מרחביה|עמ = 239}}}}

הגרסה המאוחרת המלאה שנמצאה בספרית אשורבניפל חוברה ככל הנראה בסוף [[האלף ה-2 לפנה"ס|האלף השני לפנה"ס]] על ידי מחבר בשם סין-לקה-אוניני. הנוסח העתיק יותר, המקורי חובר ככל הנראה בתחילת האלף השני לפנה"ס, ומחברו אינו ידוע. מחבר האפוס שאב ממקורות [[שומר|שומרים]]ים שונים קטנים בהיקפם, וערך אותם לכדי יצירה אורגנית אחת. מקורות אלו נתחברו ככל הנראה בסוף ה[[האלף ה-3 לפנה"ס|אלף השלישי לפנה"ס]] בימי המלך [[שולגי]] מ[[אור (עיר)|אור]].{{הערה|ש. שפרה, יעקב קליין, ''בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום'' (תל אביב: עם עובד, 1996) עמ' 183.}}

לוחות עלילות גילגמש נתגלו על ידי [[הורמוזד רסאם]] בשנת [[1853]].{{הערה|Julian Reade, Hormuzd Rassam and His Discoveries Vol. 55, (Iraq: British Institute for the Study of Iraq, 1993), p 39-62. }} . עם זאת, פענוח ותרגום היצירה נעשה מספר שנים לאחר מכן, בשנת [[1872]] בידי ג'ורג' סמית'. התרגום המקובל ביותר שנכתב עד עתה נכתב על ידי [[ג'ורג' אנדרו רייזנר]], ותרגומו מבהיר ומתרגם במדויק את הטקסט לצד הטקסט בשפת המקור .{{הערה|A.R. George, The Babylonian Gilgamesh Epic: Introduction, Critical Edition and Cuneiform Texts, 2 vols.   Oxford:  Oxford University Press, 2003. }}

שירת עלילות גילגמש שונה במהותה ובעיסוקה מיתר הספרות הבבלית בת זמנה. יצירה זו מעניקה עוצמה דרמטית לגיבוריה, בני התמותה. יצירות רבות באותה תקופה העמידו את האלים במרכז העלילה, ובני האדם שיחקו תפקיד שולי ומכני. מבחינה זו, עלילות גילגמש נחשבת יצירה פורצת דרך ביצירות התרבותיות של המזרח הקדום.{{הערה|שמואל נח קרמר, ''ההיסטוריה מתחילה בשומר'' (מרחביה: ספרית פועלים, 1960) עמ' 240-241.}}

בשנת [[1956]] נמצא ב[[תל מגידו]], בחפירות [[המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו]], לוח [[אכד|אכדי]]י המתאים ללוח השביעי בעלילות גילגמש נוסח נינווה. הלוח הוא מן [[המאה ה-14 לפנה"ס]] ומעיד ככל הנראה על כך שעלילות גילגמש היו מקור ללימוד, לתרגום ולחיקוי בכל רחבי המזרח הקדום.{{הערה|שם, עמ' 240; א גיצה וש. לוי, ''עתיקות: סדרה עברית,'' כרך ב (ירושלים: רשות העתיקות, 1958) עמ' 108-115108–115 .}}

'''לוח שני'''

בדרך לארך מביאה שמח'ת את אנכידו למשכנות הרועים. שם לומד אנכידו את דרכי התרבות האנושית על שלל גווניה. אנכידו שומע על כך שגילגמש מתכוון לממש את [[זכות הלילה הראשון]] בחתונה. בעקבות הדברים, מזדעזע אנכידו ויוצא לארך כדי להתעמת עם גילגמש. אנכידו וגילגמש נלחמים בקרב איתנים הנגמר בניצחון גילגמש. בעקבות הניצחון, אנכידו מהלל את כוחו של גילגמש והשניים הופכים לרעים. גילגמש מציע לאנכידו לצאת ליער הארזים כדי להרוג את המפלצת חומבבה, שומר היער, להביא מארזי היער ולעשות להם שם עולם. אנכידו והזקנים מנסים לעצור את גילגמש מלצאת, אך לשווא.

'''לוח שלישי'''

הזקנים מברכים את גילגמש ויועצים לו לקראת מסעו. גילגמש ואנכידו הולכים אל נינסון, אמו של גילגמש, להיפרד ממנה ולקבל את ברכתה לקראת המסע. נינסון נעצבת למשמע תוכניתו של גילגמש ומתפללת לאל שמש עבור בנה. נינסון מאמצת את אנכידו ומעניקה לו את הגנת גילגמש, והשניים יוצאים למסע.

לאחר מות אנכידו, גילגמש מבכה את מר גורלו, וחש אימה נוכח מותו שלו שיגיע ביום מן הימים. בעקבות כך, הוא מחליט ללכת אל [[אותנפישתים]], שקיבל [[חיי נצח]] מהאלים על תפקידו בסיפור המבול. גילגמש מבקש לדעת את סוד חיי הנצח מאותנפישתים, ולצורך כך יוצא למסע ימי ארוך ומפרך כדי להגיע לקצה תבל, מקום מושבו של אותנפישתים. במסעו הימי המסוכן, עובר גילגמש תלאות רבות הכוללות מעבר במנהרה ארוכה בחשכה גמורה, וכן פוגש יצורים מיתיים שונים. גילגמש מגיע בסוף המסע אל חוף הים הקוסמי, בו סידורי המוזגת מבחינה בו.

'''לוח עשירי'''

סידורי המוזגת נבהלת ממראהו של גילגמש ובורחת מפניו. מתקיים דו-שיח בין השניים, בו גלגלמש מספר לה את סיבת מסעו ועל בקשתו לסיוע, וסידורי מנסה לשכנעו כי אין טעם בחיפושו אחר חיי נצח, וסופו להיכשל. גילגמש אינו מוותר על מטרת מסעו, ומבקש מסידורי להראות לו את הדרך לאותנפישתים. בסופו של דבר, היא מפנה את גילגמש אל אורשנבי, המלח של אותנפישתים, שיעזור לו לחצות את 'מי המוות' ולהגיע אל אותנפישתים. גילגמש מגיע אל אורשנבי, ולאחר מאבק ראשוני, מפליגים השניים ומגיעים אל אותנפישתים. גלגלמש פוגש את אותנפישתים ומספר לו על מסעו ואת מבוקשו. אותנפישתים מגיב על דברי גילגמש בתמיהה, ואומר כי אין ביכולתו של האדם להשיג חיי נצח. לפי דבריו, אחרי המבול, כשהעניקו לו האלים חיי נצח, גזרו על יתר בני האדם מוות, ואין דרך לשנות גזירה זו. בעקבות כך, הוא מייעץ לגילגמש לחזור לעירו, למלוך, לבנות מקדשים לאלים ולפעול על פי משפטם.

גילגמש מבקש מאותנפישתים לספר לו כיצד קיבל חיי נצח מהאלים, ואותנפישתים נעתר לבקשתו ומספר לו את סיפור המבול. לפי דבריו, האלים, בראשות אנו ואנליל החליטו להביא מבול לעולם. האל אאה סיפר על התוכנית לאותנפישתים, ציווה עליו לבנות ספינה גדולה ולהעלות אליה 'זרע נפש כל חי', ולספר לאנשי עירו כי עליו לעזוב, אך לא לספר על המבול המתקרב. אותנפישתים עושה כמצווה ואף מקבל עזרה מאנשי עירו. על הספינה מעלה את משפחתו, רכושו, אומנים ונפש כל חי. פורצת סערה עזה על פי תכנון האלים, שנמשכת שישה ימים ושוככת ביום השביעי. הספינה נחה על פסגת הר ניציר, וכעבור שבעה ימים שולח אותנפישתים יונה, שלא מצאה מנוח וחזרה. בעקבות כך שלח סנונית, שחזרה אף היא, ולבסוף שלח עורב שלא חזר. אותנפישתים שולח את כל דרי הספינה אל העולם ומקריב קרבנות לאלים. אנליל כועס על כך שאותנפישתים ניצל מן המבול ומציע להשחית את המין האנושי, אך אאה מרגיע אותו ומשכנע אותו לזנוח את תוכניתו. במקום, מציע אאה להעניש את החוטאים בלבד. אנליל משתכנע ואף מברך את אותנפישתים ואשתו, נותן להם חיי נצח, ומושיב אותם ב'פי נהרות'.{{הערה|על פי סיפור המבול השומרי (שורות 254-260254–260) מדובר בדילמון, גן העדן המסופוטמי. מקור: יעקב קליין, ''ספרות המקרא: מבואות ומחקרים'', כרך שני. (ירושלים: יצחק בן צבי, 2011) עמ' 546.}} אותנפישתים מציין בפני גילגמש שחיי הנצח להם זכה הם נחלתו בלבד, ומוכיח זאת לגילגמש באמצעות ניסיון לא לישון שבעה ימים. גילגמש נרדם ונכנס לשינה עמוקה למשך שישה ימים, וכתוצאה מכך מכיר בחולשתו ובחוסר יכולתו לזכות בחיי נצח. אותנפישתים מצווה על אורשנבי להכין את גילגמש לחזרה לארך, אך אשתו מרחמת על גילגמש ומציעה לספר לו על צמח הפלאות. אותנפישתים מספר לגילגמש על צמח שיכול להאריך את ימיו, ובעקבות כך צולל גילגמש אל התהום וקוטף את הצמח. בדרך חזרה טובל גילגמש בבאר ומשאיר את הצמח ללא השגחה, נחש מזדמן אוכל את הפרח ומשיל את עורו. גילגמש מבכה את אובדן סיכויו האחרון לזכות בחיי נצח, אבל לבסוף משלים עם כך, וחוזר לארך.

בלוחות רבים נמצאו קטעים של גרסה קדומה יותר, [[בבל]]ית, מן [[המאה ה-17 לפנה"ס]] וה[[המאה ה-18 לפנה"ס|מאה ה-18 לפנה"ס]]. כמו כן, ישנו נוסח מאוחר יותר, אשורי. מהשוואה בין הגרסאות ניתן להסיק כי הנוסח שבידינו היה נפוץ בצורה זו כבר במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה. גם היצירה הקדומה יותר, הבבלית לא נוצרה יש מאין, ושאבה את תוכנה ממקורות שומריים שונים. את עובדה זו ניתן להסיק הן משמות הגיבורים גילגמש, שהופיע אף ברשימת מלכי ארך ההיסטורית ואנכידו, שניהם שמות שומריים, והן מן העובדה שמצויים בידינו לוחות ורסיסים שומריים שונים המהווים השראה לכתוב בעלילות גילגמש. הפרגמנטים השומריים אינם מתלכדים לכדי יצירה מגובשת אחת, אך חלקים מן הסיפור הבבלי מזוהים בוודאות עם מקורות שומריים, לדוגמה: פרשת 'יער הארזים', 'פר השמיים', 'חיפוש חיי נצח', וכן סיפור המבול. השימוש הבבלי בכתבים השומריים היה כחומר בסיס בלבד. במקורות השומריים ניתן לזהות את גרעין התוכן, אך לא את העלילה המורכבת על שלל מהלכיה, שאותה יצרו הבבלים. לוח שנים עשר, בשונה מיתר העלילה, הועתק כמעט במדויק מהמקור השומרי עליו הוא מתבסס, שנמצא אף הוא בשלמות, ושמו 'גילגמש, אנכידו והשאול'. עובדה זו מחזקת את התאוריה שלוח שנים עשר נוסף לאחר התגבשות העלילה בשלמותה האורגנית על ידי עורך מאוחר יותר.

המקבילה המקראית המרכזית לעלילות גילגמש היא בתיאור סיפור המבול שבספר [[בראשית]]. ישנן מספר נקודות דמיון בין התאורים: ראשית, העובדה שישנה החלטה אלוהית להביא מבול כדי להשחית כל בשר על פני הארץ, אך לאפשר לאדם אחד לבנות תיבה ולהינצל, תוך שהוא מציל נבחרים מכל המינים. שנית, תיאור שילוח העורב והיונה, וכן הקרבת קורבנות לאחר ההצלה.

ישנן גם לא מעט נקודות שוני בין התאורים: ראשית, במיתוס המסופוטמי הסיבה להבאת המבול אינה שחיתות מוסרית אלא ריבוי אוכלוסין בלתי נמנע והפרעה למנוחת האלים. כמו כן, אותנפישתים מוליך שולל את אנשי עירו ומעלה לתיבה גם רכוש, מה שלא מתרחש במקרא. אותנפישתים מעלה איתו גם את האומנים, במטרה להציל את הישגי התרבות, ואילו במקרא מזוהה התרבות החומרית דווקא עם שושלת קין,{{הערה|ע"פ המתואר בבראשית פרק ד', קין עצמו ייסד עיר, ומצאצאי יצאו יבל "אבי ישב אהל ומקנה", יובל "אבי כל תפש כינור ועוגב", ותובל קין "לטש כל חרש נחשת וברזל".}}, המושמדת במבול לחלוטין. גם סופו של התיאור שונה. לאותנפישתים ניתנים חיי נצח, ואילו ל[[נוח]] לא, כנראה על רקע התנגדותו העקרונית של המקרא לחיי נצח אנושיים, כפי שעולה מ[[חטא עץ הדעת]] ו[[חטא בני האלוהים]]. בנוסף, סיפור המבול המסופוטמי מסתיים בהטלת מגבלות שונות על הריבוי האנושי, בעוד מקבילו המקראי מסתיים בברכת פריון אלוקית לנוח ומשפחתו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ".

השוואה מפורטת בין התאורים ערך ד"ר שמואל דייכעס.{{הערה|1={{HebrewBooks|דיכס, ישראל חיים בן אריה צבי|בית ועד לחכמים יא (תרסד) -|23542|עמוד=3}}}}.

* אורי גבאי ותמר וייס, '''המיתולוגיה הבבלית''', [[הוצאת מפה]], 2003, עמ' 175-132132–175