המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות

טיוטות והצעות להכרזה על זכויות האזרח נדונו עוד מיומה הראשון של האספה הלאומית באולם הטניס ב-20 ביוני 1789, כש[[עמנואל סיאס]] הציע "הצגה מלומדת של זכויות האדם והאזרח" שגיבש קודם. כבר ב-9 ביולי, ביום בו שינה הגוף את שמו לאספה המכוננת, הביא [[לה פאייט]] מתווה ראשון משלו, והוסיף לעמול על טיוטות בעזרת השגריר האמריקני [[תומאס ג'פרסון]]. השניים שאבו השראה מ[[הכרזת העצמאות של ארצות הברית]], למרות ההבדלים הרבים בין המצב בארצות הברית למצב בצרפת, בה נדרש לבטל את הסדר הקיים ולהציב חדש תחתיו ולא רק להבטיח זכויות שהיו קיימות במידה רבה כבאמריקה. לה פאייט היה, מלבד זאת, האיש החזק במדינה באותם חודשים: הוא שלט במשמר הלאומי, הכוח המהימן ביותר הקיים, וגיבש סביבו קואליציה רחבה שניסתה להרגיע את המלוכנים השמרנים בעודה מקפידה להיראות כמי שנענית גם לרדיקלים. הפאייטיסטים, שנטו באופן כללי לגישה הליברלית המתונה של מנהיגם, החזיקו בעמדות דומיננטיות במערכת המשפט והסדר הציבורי.{{הערה|על כך, ראו: Barry M. Shapiro, Revolutionary Justice in Paris, 1789-1790, Cambridge University Press, 2002. עמודים 13–15 וכו'}}

ב-26 באוגוסט אושרה בהצבעה [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]], שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. היא כללה שבעה-עשר סעיפיהסעיפים ביטאושביטאו את הרעיונות שלפיהםהעיקריים הבאים: כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; כי מקורה הבלעדי של הריבונות וסמכותוהסמכות השלטוןהשלטונית הוא באומהבעם לבדהבלבד; וכילאדם ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת. הוכרז כי; כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו, כי; קיים [[חופש המצפון]] והדעהוחופש לכול,דעה וכילכול; הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה שיקוייםשיקוים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו.

ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה אך הייתה טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט למוסכם על הכול, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר הסעיפיםסעיפי הצהרת הזכויות היו למורשתה המכוננת והחשובה ביותר של המהפכה.{{הערה|דויל, עמודים 118-121}}

ההצהרה ביטאה בצלילות את מה שנזכר כ"עקרונות של 89'" (principes de 89): התמקדות בזכויות וחירויות היחיד, בחובת הרשויות לייצג את האומה בהרמוניה גמורה, ובשלטון החוק והצדק. כפי שציין מייקל פיצסימונס, ההצהרה, חוקי אוגוסט והרפורמות הגדולות, היו תוצאה של המהומה הכללית ושל פשרות ואילוצים, לא של תכנון מוקדם או של משנה סדורה. בעשור הבא הביטו רבים בנוסטלגיה על שנת 1789, ותביעות ללגיטימציה פוליטית נשענו על התיימרות לנאמנות לעקרונותיה. אלו התקבלו על ידי הוגים פוליטיים רבים כמסר העיקרי של המהפכה, והציפייה הבלתי-מפורשת שארגון המדינה לפיהם יניב אחווה ושגשוג כמעט מאליו (זו התנפצה במהרה), ספגה לאחר מכן ביקורת קשה.{{הערה|Michael P. Fitzsimmons, The Principles of 1789, בתוך: מק'פי, עמודים 75-76;{{כ}} Carolina Armenteros, Historicising the French Revolution, Cambridge Scholars, 2009. עמוד 182}}