התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שחזור לגרסה 25289916 מ־08:45, 15 באפריל 2019 מאת אלנתן קימלמן |
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) ←המאה ה-16: הרחבה, עריכה |
||
שורה 4:
התקופה התחילה בכיבוש הארץ בידי [[סולטאן עות'מאני|הסולטאן]] [[סלים הראשון]] בשנת [[1516]], והסתיימה בשנת [[1917]], עם כיבוש הארץ בידי [[בריטניה|הבריטים]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]].
ניתן לחלק את תקופת הכיבוש העות'מאני לשלוש תקופות:
==המאה ה-16==▼
* '''התקופה הראשונה''' (המאה ה-16). בתקופה זאת הונחו היסודות למינהל העות'מאני. הוקם שלטון יציב ומאורגן, נערכו מפקדי אוכלוסין לצורך גביית מיסים, הוקמה מערכת מנהלית של פקידים עות'מאנים, החלו מפעלי פיתוח והושב הביטחון לתושבי הארץ שסבלו ממכת פשיטות של בדווים.
* '''התקופה השנייה''' (המאות 18-17). הידרדרות במצב האימפריה העות'מאנית כולה, כולל ארץ ישראל מביאה לערעור המצב הביטחוני והכלכלי ושליטים מקומיים משתלטים על חלקים מהארץ.
* '''התקופה השלישית''' (המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). שליטים מקומיים שלטו למעשה בארץ ושודדי ים ובדווים עשו כרצונם באין מפריע. מוחמד עלי, שליט מצריים, ניצל את חולשת השלטון העות'מאני וכבש את הארץ ב-1831. בנו, איברהים פשה, שלט בארץ עד ראשית 1841, אז גורש בידי העות'מאנים בעזרת צרפת ובריטניה. השלטון העות'מאני מצליח להחזיר לעצמו את השליטה בארץ ולהנהיג רפורמות לשם מודרניזציה. חפירת תעלת סואץ החזירה את האזור לפעילות כלכלית, והמעורבות של מעצמות זרות ומשטר הקפיטולציות המעניק לקונסולים זרים שליטה על נתינים זרים הפך לתופעה קבועה.
▲== המאה ה-16 ==
[[קובץ:Ottoman empire He.svg|שמאל|ממוזער|300px|האימפריה העות'מאנית, 1481–1683]]
ראשית השלטון [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאני]] בארץ ישראל החל כאשר נכבשה מידי [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|הממלוכים]] בשנת [[1516]] על ידי ה[[סולטאן]] [[סלים הראשון]] "האמיץ".
לאחר הכיבוש הוכפפה ארץ ישראל מבחינה מנהלית לווילאת (פלך) דמשק. הארץ חולקה למחוזות (סנג'קים) והמחוזות נחלקו לנפות (נאחיות). בארץ ישראל המערבית היו ארבע סנג'קים: סנג'ק צפד (צפת), סנג'ק נאבלוס (שכם), סנג'ק אל-קודס (ירושלים) וסנג'ק גזה (עזה). תחילה הוקם גם סנג'ק לג'ון (מגידו), שכלל את רוב חלקו של עמק יזרעאל וואדי ערה, אבל מאוחר יותר הוא בוטל ועמק יזרעאל ועמק בית שאן סופחו לסנג'ק עג'לון בעבר הירדן המזרחי.
העות'מאנים קיבלו ארץ נחשלת. ערי החוף היו הרוסות וכל ענפי הכלכלה היו במצב ירוד. השלטון העות'מאני פעל ביעילות, הנהיג מנהל תקין, פעל לשיפור המצב כלכלי, והשקיע בפיתוח החקלאות בכפרים והמלאכה והמסחר בערים. כמו כן הושקעו מאמצים להבטחת ביטחון התחבורה בדרכים. חדירת הבדווים שהייתה בעיה חמורה מאות שנים, נבלמה במידה מסוימת. הסולטן סולימן (1566-1520) השקיע בפעולות בנייה ופיתוח. נבנתה רשת של חאנים (אכסניות) ומצודות לאורך הדרכים הראשיות כדי להבטיח את התנועה בדרכים, ובערים פותחו השווקים. במאה ה-16 החלו להגיע לארץ סוחרים מאירופה ובעיקר מצרפת, לשם קניית מוצרים המיוצרים בארץ, כמו תעשיית האריגים שמגורשי ספרד הקימו בצפת, ומכירת מוצרי יבוא.
משלהי המאה ה-16 החל המצב הכלכלי להידרדר. חולשת השלטון המרכזי העות'מאני בתורכיה הביאה להחלשות המנגנון המנהלי בארץ, לירידה ברמת המושלים, להשתלטות שליטים מקומיים ולהחלשת הכוח הצבאי. ההרעה הכללית במצב הביאה לירידה בפעילות הכלכלית בערים ולהפסקת הצמיחה בכפרים. למרות ההידרדרות הכלכלית השלטון הכביד את עול המיסים. חולשת הצבא נוצלה על ידי שבטי הבדווים, והם חזרו לפשוט בארץ.
==המאות ה-17 וה-18==
במאות ה-17 וה-18 הוכנסו שינויים במבנה המנהלי. מראשית המאה ה-17 חולקה הארץ בין שני פלכים (וילאות): הפלך של צידון והפלך של דמשק. במאה ה-18 אזור יפו הוצא מסנג'ק גזה ואזור לג'ון צורף לסנג'ק עג'לון. הגבול בין פלך צידון לפלך דמשק השתרע תחילה מחיפה עד לדרום הכנרת, אבל אחר כך נלקח כל השטח מחיפה עד עתלית מפלך דמשק והועבר לפלך צידון.
המצב הכלכלי הירוד של שלהי המאה ה-16 נמשך גם במאה ה-17, אבל במאה ה-18 חל שיפור בהיקף הסחר לאחר שהעות'מאנים הקימו ביצורי חוף ופיתחו את ערי הנמל חיפה ויפו.
בתקופה זו האימפריה העות'מאנית סבלה מחוסר יכולת לשלוט בצורה ריכוזית בכל המחוזות. ארץ ישראל נשלטה בפועל על ידי שושלות של שלוש משפחות:
# רדואן – אבי השושלת היה עבד של הסולטאן [[סולימאן המפואר]]. המשפחה משלה באזור [[עזה]] ונחשבה למשפחה המכובדת והחזקה ביותר בכל הארץ.
שורה 29 ⟵ 40:
[[קובץ:Kanoni 054.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[תותח חוף]] מהתקופה העות'מאנית שהתגלה ב[[נמל יפו]] (2009)]]
[[קובץ:Street in Jerusalem (before 1899).jpg|שמאל|ממוזער|250px|בתים בחלקו המזרחי של [[רחוב יפו]] בירושלים, בשנות התשעים של המאה ה-19]]
עד אמצע [[המאה ה-18]] לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים ב[[בלקן]], אך ממחצית המאה ה-18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע [[המאה ה-19]] עלה מעמדה של ארץ ישראל בעקבות אובדן טריטוריות הבלקן וההתעניינות המחודשת של אירופה במתרחש בארץ ישראל.
|