משתמש:בראנד/המרד הגדול – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 61:
בשנת [[64]] מונה [[גסיוס פלורוס]] כנציב במקום [[לוקיוס אלבינוס]]. פלורוס עלה על קודמיו בשחיתותו, וכלל לא ניסה להסתיר אותה. באופן רשמי היה פלורוס כפוף לנציב [[סוריה]] [[קסטיוס גאלוס]], אולם איש לא העז להתלונן בפניו על פלורוס. בשנת [[66]] הגיע גאלוס לבקר ב[[ירושלים]] כדי להשתתף בהקרבת קרבן ה[[פסח]]. במהלך ביקורו, צעקו ההמונים לעברו את טענותיהם על פלורוס, והוא הבטיח לפעול לשינוי המצב. עם זאת, בפועל לא נעשה דבר. לטענת יוסף בן מתתיהו, פלורוס חשש שהקרקע בוערת תחת רגליו, ועל כן הכביד את עולו על התושבים מתוך תקווה שאכן יפרוץ מרד ואז הוא ינוקה מהאחריות לפשעיו. טענה זו שנויה במחלוקת, אולם [[יוסף קלוזנר]] מקבל אותה ואף סבור שמדובר בתכנית גדולה יותר של השלטון הרומי.{{הערה|קלוזנר, כרך חמישי, עמ' 140-141.}}
חודש לאחר מכן (חודש [[אייר]] על פי הלוח העברי), המשבר בין היהודים לנכרים החריף בעקבות "מאורעות קיסריה": ב[[קיסריה]], שבה הייתה אוכלוסייה מעורבת יוונית-יהודית, שכן מגרש מול [[בית כנסת|בית הכנסת]] המקומי של היהודים. המגרש היה שייך ליווני מקומי, וכל מאמצי היהודים לקנות אותו עלו בתוהו. בנוסף על כך החל אותו יווני לבנות עליו בתי מלאכה, בהשאירו ליהודים מעבר צר ולא נוח. פרצו כמה תגרות בין היהודים לבין הפועלים שעבדו במקום, והיהודים אף ניסו לשחד את פלורוס כדי שיעצור את הבנייה. פלורוס קיבל את הכסף, אולם לא עשה דבר. הסכסוך הגיע לשיא חדש ב[[שבת]] שלאחר חג ה[[פסח]] של אותה שנה. יווני צעיר הציב סיר לפני בית הכנסת והעלה [[יונה|יונים]] כקורבן. חלק מהחוקרים סבורים שמעשהו התמים לכאורה של היווני בא למעשה ללעוג ליהודים ולתאר אותם כ[[מצורע]]ים, שכן על פי ה[[יהדות]] נדרשו יונים כדי לטהר מצורע{{הערה|{{תנ"ך|ויקרא|יד|ד}}}} (ראו [[עלילת המצורעים]]).{{הערה|שטרן, כרך רביעי, עמ' 114.}} התגרה התפתחה עד כדי כך שיהודי העיר נאלצו להימלט ל[[נרבתא]], עם [[ספר תורה|ספרי התורה]] בידיהם.{{הערה|יוסף בן מתתיהו,
ב[[ט"ז באייר]] של אותה שנה, הגיע פלורוס לירושלים, ודרש להוציא מאוצרות בית המקדש שבעה עשר [[כיכר (משקל)|טלנטים]] [[כסף (יסוד)|כסף]], "לצורכי המדינה". המעשה נתפס כחילול הקודש ועורר זעם רב בירושלים. וחלק מהקיצוניים הסתובבו בעיר עם קופות והכריזו "תנו [[צדקה]] לפלורוס העני". פלורוס הזועם אסף את חייליו, וקבע את מחנהו ב[[שער העיר]]. הוא דרש מנכבדי העיר שאלו שעלבו בו יוסגרו, ומשלא נענה החליט לנצל את ההזדמנות כדי לקחת כסף רב יותר מזה שתכנן לקחת מלכתחילה. משלא נענה, הורה לאנשיו לפשוט על השוק העליון בירושלים ולשדוד ולהרוג את כל הנמצאים שם. החיילים פירשו את הוראתו באופן חופשי, ואף הרגו אנשים מחוץ לשוק ואף בבתיהם. סך כל ההרוגים באותו היום הגיע על פי [[יוסף בן מתתיהו]] ל-3,600, כולל נשים ותינוקות.
===הנסיונות להרגעת המרד ונאומו של אגריפס===
בעוד חייליו של פלורוס טובחים בתושבים, המלך [[אגריפס השני]] שהה ב[[אלכסנדריה]] כדי להיפגש עם [[טיבריוס יוליוס אלכסנדר]], הנציב החדש ב[[מצרים]].{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ב', פרק טו, סעיף א'.}} בהיעדרו, נאלצה אחותו [[ברניקי]] לנסות ולטפל במצב. היא שלחה את אנשיה אל פלורוס בבקשה שיורה לעצור את הטבח, אולם הוא התעלם ממנה. חייליו אף העזו לתקוף את ברניקי עצמה, והיא נאלצה להימלט לארמון ולהסתגר בו עם שומרי ראשה במשך כל הלילה. למחרת היום הצליחה ההנהגה בירושלים להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חייליו החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת חייליו. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את [[בית המקדש]] מיהר והרס את האולמות שחיברו את [[מצודת אנטוניה]] אל בית המקדש, ובכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד ([[קוהורטה]]) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה קשה.
==הצדדים הלוחמים==
| |||