חוק בדר-עופר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
←‏החוק: ניסוח ידידותי יותר, אני מקווה
שורה 7:
 
==החוק==
תיאור השיטה מופיע בסעיף 81 לחוק הבחירות לכנסת. בתום ספירת הקולות בבחירות ל[[הכנסת|כנסת]] מחשבים את מספר הקולות הנחוצים למושב בכנסת (המודד למנדט), באמצעות [[חילוק|חלוקת]] סך כל הקולות הכשרים (למעט קולות שניתנו לרשימות שלא עברו את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]]) במספר המושבים בכנסת – 120. לאחר מכן מעניקים לכל רשימה מנדטים לפי המודד למנדט – מחלקים את מספר הקולות שקיבלהשהיא כל רשימהקיבלה במודד למנדט, ומעניקים לה מנדטים לפי המספר השלם שמתקבל, תוך התעלמות מהשארית. בסוף תהליך זה נותרים לכל רשימה עודפי קולות, ומצד שני נותרים מנדטים שטרם חולקו – מנדטים פנויים. בשיטה הישנה, נותנים מנדט פנוי ראשון לרשימה בעלת העודפים הגדולים ביותר, מנדט פנוי שני לרשימה בעלת העודפים הבאים בגודלם, וכך הלאה, עד להענקת כל המנדטים הפנויים. שיטה זו הייתה נהוגה מ[[הבחירות לכנסת השנייה]] עד [[הבחירות לכנסת השביעית]].
 
"חוק בדר-עופר" יצר שיטה מורכבת יותר לחלוקת המנדטים הפנויים, שמתחשבת לא רק בקולות העודפים של כל רשימה, אלא בסך כל הקולות שהיא קיבלה ובסך כל המנדטים שמוענקים לה. עבור כל רשימה מחשבים את '''מודד הרשימה''' או '''הקולות למנדט''' – כלומר מספר הקולות הכולל של הרשימה חלקי מספר המנדטים שיהיו לה אם היא תקבל מנדט נוסף. זהו בעצם מספר הקולות שהרשימה "תשלם" תמורת מנדט נוסף. מעניקים את המנדט הפנוי שעל הפרק לרשימה שתשלם תמורתו את המחיר הגבוה ביותר.