חוק בדר-עופר – הבדלי גרסאות

תיאור השיטה מופיע בסעיף 81 לחוק הבחירות לכנסת. בתום ספירת הקולות בבחירות ל[[הכנסת|כנסת]] מחשבים את מספר הקולות הנחוצים למושב בכנסת (המודד למנדט), באמצעות [[חילוק|חלוקת]] סך כל הקולות הכשרים (למעט קולות שניתנו לרשימות שלא עברו את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]]) במספר המושבים בכנסת – 120. לאחר מכן מעניקים לכל רשימה מנדטים לפי המודד למנדט – מחלקים את מספר הקולות שהיא קיבלה במודד למנדט, ומעניקים לה מנדטים לפי המספר השלם שמתקבל, תוך התעלמות מהשארית. בסוף תהליך זה נותרים לכל רשימה עודפי קולות, ומצד שני נותרים מנדטים שטרם חולקו – מנדטים פנויים. בשיטה הישנה, נותנים מנדט פנוי ראשון לרשימה בעלת העודפים הגדולים ביותר, מנדט פנוי שני לרשימה בעלת העודפים הבאים בגודלם, וכך הלאה, עד להענקת כל המנדטים הפנויים. שיטה זו הייתה נהוגה מ[[הבחירות לכנסת השנייה]] עד [[הבחירות לכנסת השביעית]].

 

 

החוק קובע גם (סעיף 81, ס"ק ד-4) כי רשימה שזכתה בחצי מכל המנדטים (60), מבלי שזכתה בחצי מכל הקולות הכשרים, לא תמשיך להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים. סעיף זה מעולם לא בא לידי ביטוי, מפני שטרם קרה בישראל שרשימה קיבלה מחצית מכלל המנדטים. המקרה הכי קרוב לכך התרחש לפני שנחקק החוק, ב[[הבחירות לכנסת השביעית|בחירות לכנסת השביעית]], כשהמערך בראשות [[גולדה מאיר]] קיבל 56 מנדטים (46.7% מהקולות הכשרים). בשום מערכת בחירות לפני כן או מאז לא התקרבה אף רשימה למחצית המנדטים.