יהדות חרדית – הבדלי גרסאות

עד לסוף [[המאה ה-18]] חיו יהודי אירופה בקהילות שנשלטו על ידי [[בית דין רבני|בתי הדין]] וה[[פרנס]]ים שלהן. הן התקיימו כ[[קורפורציה]] אחת מני רבות והיו כפופות למערכת זכויות-יתר והגבלות נפרדת משל עצמן; הממשק הכלכלי והתרבותי עם הסביבה היה מוגבל, ושמירת חוקי הדת הייתה בגדר [[נורמה]] ומוסכמה ציבורית שנאכפה חוקית על ידי הממסד, שהעניש את המפירים אותם. מצב עניינים זה החל להשתנות לאחר ש[[אמנציפציה ליהודים|האמנציפציה]] במרכז היבשת וב[[מערב אירופה|מערבה]] – כחלק מתהליך רחב יותר של פירוק חברת המעמדות והקמת מדינות ריכוזיות – חיסלה את האוטונומיה השיפוטית של הקהילות, פתחה בפני חבריהן אפשרויות חדשות של תעסוקה, החלה להעניק להם שוויון זכויות וכפתה חינוך בבתי-ספר ממשלתיים, שהחליפו במהרה את [[תלמוד תורה|תלמודי התורה]] הישנים. היהודים הפכו בהדרגה למעורבים יותר בסביבתם, תוך [[תירבות (חברה)|אימוץ מנהגים, לבוש, תרבות ואורח חיים]] חדשים. [[תנועת ההשכלה]] אף היא ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים, אך ביחס לגורמים החיצוניים הנזכרים הייתה השפעתה מועטה{{הערה|Arnold Eisen, '''Rethinking Modern Judaism''', Uni. of Chicago Press, 1998. עמ' 3.}}. לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של [[חילון]], [[התבוללות]] ו[[התנצרות]] בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל, דוגמת אלו של [[היהדות הרפורמית]] שהחלה לצמוח. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של האדוקים השמרנים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההוויי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, ובפרט בנושאים ששחיקה בהם נקשרה לקבלת הרוחות החדשות.

 

 

הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו ל[[מזרח אירופה]], שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] והיהודים סבלו מאפליה קשה, איחר מאוד את הופעתם של תהליכים כאלה ב[[פולין הקונגרסאית]], ב[[תחום המושב]] וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך הישן נשאר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בקרב יהודי רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר, מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון{{הערה|Steven G. Rappaport, '''Jewish Education and Jewish Culture in the Russian Empire, 1880-1914''', Standford University Press, 2010. עמ' 52. 14,150 בבתי"ס יהודיים, 7,158 בכלליים.}}. אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על [[יידיש]] כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא [[רוסית]] ברמה מינימלית{{הערה|Aaron D. Rubin, Lily Kahn, Handbook of Jewish Languages, Brill, 2015. עמ' 594.}}. גם באזורים הנחשלים של [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]] – [[גליציה]], [[בוקובינה]] ו[[יהדות אונטרלנד|צפון-מזרח הונגריה]] – הביאו שיעורים נמוכים של [[עיור]], והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני, לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם וצורות ארגוניות שיבטיחו אותם מהתפוררות בתנאים המשתנים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי. בין היתר, הושם דגש חזק במיוחד על בלעדיות לימוד התורה. בחברה המסורתית, שבה הייתה עליונות הלימוד הזה מובנת מאליה, לא הייתה התנגדות לחכמות חיצוניות בבחינת "פרפראות לתורה"; רבים מרבני אירופה במאה ה-18 למדו מדעים ושפות כ[[אוטודידקט]]ים. אך רצונם של משכילים כמו [[נפתלי הרץ וייזל]] להשוות בין "תורת השם" ו"תורת האדם", וניסיונות הממשלות לכפות הכשרה בסמינרים על הרבנים, הביאו לריאקציה ולשלילה גמורה של לימודי חול{{הערה|ראו למשל: Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. התפרסם בתוך : Jack Wertheimer (עורך), The Uses of Tradition: Jewish Continuity since Emancipation, Harvard University Press, 1992. עמ' 31.}}.