ערבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מחקתי פרק בשם "הערבית כשפה שמית", שהנקודות החשובות בו כבר מופיעות בפרקים אחרים בתוך הערך, ובצורה מדוייקת יותר, וכותרתו לא תואמת את תוכנו. ניתן אולי להוסיף פרק בשם "השוואה בין ערבית ושפות שמיות אחרות", אך לדעתי עליו להופיע בסוף, ולהיכתב בצורה שיטתית וברורה יותר. הפרק כפי שהוא מוריד את רמתו של הערך (לדעתי). |
מ שוחזר מעריכות של 79.176.68.62 (שיחה) לעריכה האחרונה של TMLN123 |
||
שורה 49:
אלנאבלסי כמו כן טוען כי ערבים פשוטי עם שהתערבבו עם זרים שאינם בקיאים בכללי הדקדוק ושמדברים לא נכון ערבית, לשונם שובשה בעקבות התערבבות עם זרים. כשלא-ערבים שבקיאים בכללי הדקדוק הערבי אך מתקשים בדיבור, כמו העג'מים, אינם נחשבים לערבים ולכן אינם ראויים לשאת אישה ערבייה, אפילו אם הוא חכם דת (עאלם) והיא חסרת השכלה.{{הערה|שם=מיכאל וינטר1|מיכאל וינטר, עמ' 187.}} הוא ממשיך וטוען כי העג'מים (אלו שאינם דוברים ערבית מושלמת) הם מרושעים, בורים, יהירים, השונאים את הערבים כולם ולכן גם את הנביא.{{הערה|שם=מיכאל וינטר1}}
==הערבית כשפה שמית==
הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וכדומה:
1.מבנה: נשוא – נושא – מושא (השוה לעברית מקראית: "ויקרא האדם שמות").
*זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה (השוה לעברית מקראית: "אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך").
*יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט (השוה לעברית: "הביתה" – כיחסת allative. במקרא נשתמרו יחסות נוספות – כולל שרידי יחסת הנומינאטיב הקיימת בערבית, כגון במונח המקראי "חיתו-ארץ" – וכגון באיזכור המקראי של שמו של העבד הערבי "[[גשם הערבי|גשם]]" שנקרא במקרא פעם נוספת בשם: "גשמוּ").
*זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מספר זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (לא קיים בעברית).
*[[אוצר מילים]]: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה וקודמיו, ששאלו מילים ערביות ושיוו להן צורה עברית ("אדיב", "מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו), אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ" ו"הֻנַאכ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה, אך גם שאלת המקום: 'אַנָּה' וציון המקום: כְּאַן.)
*הגייה: הערבית הספרותית (פֻצחא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: חא, עין הן אותיות לועיות; טא, צאד וקאף הן אותיות נחציות. גם הגיית הא ואליף מורגשת יותר, וכן קיימות צורות רפות של דאל, תא, חא ועין היוצרות את הצלילים המיוצגים באנגלית על ידי "th" קולית ו-"th" אטומה, ואת הצלילים המיוצגים בעברית הטברנית (וכן הבבלית, ה[[הגייה תימנית|תימנית]] והצפון-אפריקאית) על ידי כ"ף וגימ"ל רפות. כיוצא בכך, כאף ובא הן תמיד דגושות, בדומה להגייתן בעברית המקורית. הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים צ'אד וט'א (דל"ת נחצית כבדה ו-"th" קולית נחצית, שכיום נהגית גם כזי"ן נחצית), אם כי אין בה הבחנה בין סמ"ך ושי"ן שמאלית.
עם זאת, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים:
*כתב: ה[[סורית|כתב הארמי הסורי]], המבוסס אף הוא לכתחילה על ה[[אלפבית פיניקי|כתב הכנעני]], הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות.
*מילים: מילת השאלה "מי" היא בשתי השפות "מאן".
*[[מורפולוגיה (בלשנות)|מורפולוגיה]]: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות")
*מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות אל"ף ונו"ן מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ומ"ם. ת"ו מתחלפת עם שׁ"ין. בניין "אפעל" בארמית וערבית הוא בניין הפעיל בעברית (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי הזכרית מסתיימת בנו"ן תחת במ"ם. (ארמית: "מאימתי קורי'''ן''' את [[קריאת שמע|שמע]] ב[[תפילת שחרית|שחרית]]?")
למרות היות הערבית שפה שמית, שמשמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים למדי שלא השתמרו בעברית (למשל במבנה הפועל וביחסות), היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה – יחסית לעברית ולמרבית השפות השמיות, ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית. הבולטת שבתכונות הללו היא "ו' ההיפוך" (מעתיד לעבר), אשר כן השתמרה בשפות השמיות הקדומות יותר, כגון [[אכדית]] ועברית (למשל, באכדית: מַ-אַתַּשַׁבּ; בעברית: וָ-אתיישב).
==הגיית השפה וכתיבתה==
| |||