הסכם השלום בין ישראל למצרים – הבדלי גרסאות

התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך־כלל. [[סופר]]ים, [[עיתונאי]]ם ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל - הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת - 'הפתק הצהוב'. יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי [[עלי סאלם]] (علي سالم) שביקר בישראל ב-[[1994]] ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי דוד שגיב). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-[[2005]] הוזמן עלי סאלם לקבל תואר [[דוקטור לשם כבוד]] מ[[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעיתים בהסתה וב[[אנטישמיות]]{{מקור}}. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים ב[[דהב]] וב[[שארם א-שייח']] במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף [[2007]] חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר צצו בתקשורת המצרית אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת [[רשת ריגול]], האשמה מצרית מחודשת על הרג [[שבוי]]יה על ידי [[צה"ל]] ב[[מלחמת ששת הימים]], החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.