התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

* '''התקופה הראשונה''' (המאה ה-16). בתקופה זאת הונחו היסודות למנהל העות'מאני. הוקם שלטון יציב ומאורגן, נערכו [[מפקד אוכלוסין|מפקדי אוכלוסין]] לצורך גביית מסיםמיסים, הוקמה מערכת מנהלית של פקידים עות'מאנים, החלו מפעלי פיתוח והושב הביטחון לתושבי הארץ שסבלו ממכת פשיטות של [[בדואים]].

העות'מאנים קיבלו ארץ נחשלת. ערי החוף היו הרוסות וכל ענפי הכלכלה היו במצב ירוד. השלטון העות'מאני פעל ביעילות, הנהיג מנהל תקין, פעל לשיפור המצב כלכלי, והשקיע בפיתוח החקלאות בכפרים והמלאכה והמסחר בערים. כמו כן הושקעו מאמצים להבטחת ביטחון התחבורה בדרכים. חדירת הבדואים שהייתה בעיה חמורה מאות שנים, נבלמה במידה מסוימת. [[שליטי האימפריה העות'מאנית|סולטאן]] [[האימפריה העות'מאנית]] בשנים 1520-1566, [[סולימאן הראשון|סולימןסולימאן הראשון]], השקיע בפעולות בנייה ופיתוח. הוא בנה את [[חומת ירושלים העות'מאנית|חומת העיר העתיקה]] ב[[ירושלים]] (והקצה ליהודים את רחבת התפילה ב[[הכותל המערבי|כותל המערבי)]], נבנתה רשת של חאנים (אכסניות) ומצודות לאורך הדרכים הראשיות כדי להבטיח את התנועה בדרכים, ובערים פותחו השווקים.

משלהי המאה ה-16 החל המצב הכלכלי להידרדר. חולשת השלטון המרכזי העות'מאני בתורכיהבטורקיה הביאה להחלשות המנגנון המנהלי בארץ, לירידה ברמת המושלים, להשתלטות שליטים מקומיים ולהחלשת הכוח הצבאי. ההרעה הכללית במצב הביאה לירידה בפעילות הכלכלית בערים ולהפסקת הצמיחה בכפרים. למרות ההידרדרות הכלכלית השלטון הכביד את עול המסיםהמיסים. חולשת הצבא נוצלה על ידי שבטי ה[[בדואים]], והם חזרו לפשוט בארץ.

גם במאה ה-19 המשיך השלטון העות'מאני לסבול מבעיות ביורוקרטיה ושחיתות. מיעוט האוכלוסייה והמצב הכלכלי הירוד הביא לירידה בהכנסות ממסים ולשלטון לא הייתה הצדקה בהשקעת מאמצים לטובת האוכלוסייה. מושלי [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|הסנג'קים]] וראשי הערים גבו מסיםמיסים מופקעים והיו שמרדו והכריזו על עצמאותם. כמה משפחות נכבדות מוסלמיות - משפחות טוקאן, גראר ועבד אל אדר - ניצלו את חולשת השלטון העות'מאני והשתלטו על סנג'ק שכם. הם ניהלו מאבק מוצלח נגד [[נפוליאון בונפרטה|נפוליאון]] ב[[מסע נפוליאון בארץ ישראל|מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל]] והפכו את [[השומרון|הר השומרון]] לאזור עצמאי. השלטון העות'מאני נאבק לחיסול העצמאות המקומית, אך ללא הצלחה. במשך שנים רבות בין 1799 ל-1840, המשפחות ניהלו בינן מאבקים על השליטה בשומרון. בהרי יהודה השתלטה משפחת [[אבו גוש|אבו ע'וש]] על הדרך הראשית לירושלים וגבתה "דמי מעבר" גבוהים מצליינים נוצרים, עולי רגל יהודים ושיירות סוחרים.

בשנת 1831 פלש הצבא המצרי בפיקודו של [[איברהים פאשה]], בנו של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], ששלט מטעם הסולטאן במצרים, לארץ וכבש אותה. הכיבוש המצרי נמשך מ-1831 עד לראשית 1841. בתחילה ניהל איברהים פשה מדיניות מתונה כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה והמנהיגות המקומית. הוא ביטל את החלוקה למחוזות והשליט שלטון ריכוזי ודפוסי שלטון מודרניים. הוא השליט בארץ סדר ובטחוןוביטחון על ידי בלימת פשיטות הבדואים, והחזרת הביטחון לערים ולדרכים וחיסול ההתנכלויות לפלאחים. הכיבוש המצרי הביא לארץ לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה. לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה ([[עמק חפר]]) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון [[פג'ה]], [[סומייל]], [[ג'לג'וליה]], אמלבס ([[פתח תקווה]]), קובּיבה ([[כפר גבירול]]); תושבי קטרה ([[גדרה]]) באו בתקופה זו מ[[לוב]]; ב[[ואדי ערה|וואדי ערה]] ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים [[עארה]], [[ערערה]], [[כפר קרע]], [[כפר קאסם]], [[טייבה]], [[קלנסואה]], [[אום אל פאחם]] ואחרים. כדי לממן את פעולות השלטון הכביד איברהים פשה את עול המסיםהמיסים, והם נגבו באכזריות ועוררו התנגדות. השלטון המצרי נתקל בהתנגדות לא רק בשל מדיניות המיסוי, אלא גם בשל הגיוס הכפוי לצבא, ובמאי 1834 פרץ "מרד הפלאחים", שהפך למרד כללי נגד השלטון המצרי. המרד דוכא באכזריות אבל השלטון העות'מאני לא היה מסוגל לסלק את המצרים. איברהים פשה שלט בארץ עד פברואר 1841 ורק בהתערבות המעצמות נאלץ לסגת בחזרה למצרים. בתמורה לסיוע נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכמי [[קפיטולציות]] אשר פגעו בריבונותם ובסמכותם האימפריאלית, והיו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.

רק לקראת שלהי המאה ה-19 החל השלטון לפעול למען הפיתוח הכלכלי על ידי תמיכה בהשקעות: הקמת בנק לחקלאות ב-1888, מתן הקלות במסיםבמיסים למשקיעים, הקמת משרד ממשלתי ליערות, מחצבים וחקלאות ב-1893, שיפור הסניטציה, תשתיות הדואר, טלגרף, שיפור התחבורה על ידי הכנסת השימוש ברכבות, שיפור מערכת הדרכים, הקמת מערכה למלחמה בהדברת מזיקים ועוד. פעולות אלה הביאו לשינויים רבים בתחום ההתפתחות הכלכלית. התוצר הגולמי לנפש עלה, רמת החיים עלתה ותמותת התינוקות פחתה. כן הייתה עלייה בתוחלת החיים ובריבוי הטבעי.

* העליההעלייה היהודית שהייתה מלווה בהזרמת הון להשקעות בארץ על ידי [[אדמונד ג'יימס דה רוטשילד|הברון רוטשילד]], [[היישוב|היישוב היהודי]] המתפתח וגורמים ממשלתיים ועסקיים מאירופה. יבוא ההון תרם להיווצרות מאזן חיובי לכלכה בראשית המאה ה-20.

* התפתחות הכלכלה העירונית מהמחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי יזמים שהשקיעו ברכישת קרקעות, בניית בתים להשכרה, פיתוח ענף השירותים: אכסניות, בתי מלון, שירותי תיירות, תעשייה ועוד... הערים בארץ גדלו במהירות. בין 1880 ל-1914, גדלה האוכלוסייה של הערים הראשיות בארץ בשיעור שנתי ממוצע של 3%.

* 1872 - [[ניקולאי השני, קיסר רוסיה|ניקולאי השני]] , הנסיך הגדול לימים קיסר רוסיה, חנך את [[כנסיית השילוש הקדוש בירושלים|כנסיית השילוש הקדוש]] בירושלים.

הנוצרים נחלקו לתשע עדות: [[לאטינים|לטינים]], [[נצרות יוונית-אורתודוקסית|יוונים-אורתודוקסים]], [[גאורגים|גיאורגים]], [[ארמנים]], [[חבשים]], [[המועדון היעקוביני|יעקובינים]], [[נסטוריאניזם|סורים-נסטוריאנים]], [[נצרות קופטית|קופטים]] ו[[מארונים|מרונים]]. העדה הגדולה ביותר הייתה היוונית-אורתודוקסית, שהשתייכה לכנסיהלכנסייה הביזנטית. בשלהי התקופה מנו הנוצרים כ-70,000 נפש. כ-79% היו עירוניים והשאר כפריים.