מרדכי בנט – הבדלי גרסאות

הרב בנט עסק כל ימיו ב[[תלמוד|ש"ס]] ו[[הלכה|פוסקים]] וגם עסק בתחומים נוספים של התורה כ"תבלין" לתלמוד, ביניהם [[מקרא]], [[קבלה]] ו[[דקדוק עברי]]. בתולדות ר' [[יהודה אסאד]] אשר היה תלמיד הישיבה, מסופר כי קיבל רשות מרבו ללמוד [[קבלה]].

 

 

בסוגיית חינוך החובה, שנכפה על ידי הממשל הקיסרי כעשור לפני היבחרו לכהונה, הקפיד לא לקומם את השלטונות אך השתדל לפקח על התוכן. יחסו הפתוח למדי לעניין הוביל לאהדה רבה כלפיו מחוגי המשכילים. ההיסטוריון מייקל ל. מילר ציין כי היה טרוד בהרבה מרבנים שנחשבו בעיניו כפוסקים מקילים מדי בעת שסמכות ההלכה נשחקה בהתמדה. הוא נודע בתפקיד המרכזי שמילא בשלוש פרשות כאלה: תקרית [[בשמים ראש]] מ-1793, סכסוכיו המתמידים עם הרב ההונגרי [[אהרן חורין]] וחיכוך דומה לאורך השנים עם הרב בנימין זאב רפפורט ("שמלת בנימין"), שגם אותו גינה כגמיש ומתירן. היה שותף ל[[ריב ההיכל]] ב-1818 נגד ניצני ה[[יהדות רפורמית|רפורמה]]. הוא שלח שלוש אגרות שהתפרסמו ב"אלה דברי הברית", ריכוז השו"תים נגד בית-הכנסת הרפורמי החדש. בעוד שאחרים שללו את החידושים כשלעצמם באופן גורף, הוא ניסה למצוא טעמים לאיסור תפילה בלשון נכרי. דבר זה היה מקובל כמובן כמותר, והוא עצמו לא התנגד לו כשפורסמו תרגומי סידורים בגרמנית ב-1796 ו-1815; עם זאת, השימוש בשפה על ידי הרפורמים וההגנה על כך מיריבו האישי, הרב [[אהרן חורין]], הפכה את העניין לסלע מחלוקת. שלא כחת"ם סופר, שכתב במפורש שאין באמירת התפילה בגרמנית עניין של ממש ואסר זאת משום החידוש, הסתמך בנט על טיעונים סבוכים כמו הצורך לבטא כל תו, בעיקר בשמות הקודש, כדי להשיג [[כוונה (יהדות)|כוונה]] כראוי. הדבר הביא עליו את לעג מגיני ההיכל. כמו כן, כשהתלבטו כותבי "אלה דברי הברית" בשאלה על בסיס מה לאסור ניגון ב[[עוגב]] (בעיקר כשבית-הדין של פראג שלח איגרת לפיה הדבר היה נהוג בעיר בבתי-כנסת כמה עשורים קודם), הגדיר זאת כ[[חוקות הגויים]] ודעתו התקבלה ושימשה מאז.{{הערה|מילר, עמ' 65-69.}}