היסטוריה של קוריאה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←שושלת ג'וסאון: הגהה, הסרת קישורים עודפים |
מיזוג הפניות לערכים מורחבים, קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 4:
ה[[ממלכה]] הקדומה ביותר הידועה לנו ששלטה בחצי האי [[קוריאה]] היא ממלכת גוֹג'וֹסוֹן (고조선 - ג'וֹסוֹן העתיקה, ב[[קוריאנית]]) אשר נוסדה, על פי הכתוב ב[[סאמגוק יוסה]], בסביבות שנת [[2333 לפנה"ס|2333 לפני הספירה]]. ממלכת ג'וֹסוֹן הייתה ממלכה גדולה וחשובה בהיסטוריה הקוריאנית והשפעתה ניכרה גם ב[[מנצ'וריה]] ובמקומות נוספים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. לפי המסורת, כל הקוריאנים הם צאצאיהם של בני ג'וֹסוֹן, וגם תושבי קוריאה המודרניים רואים בממלכה הקדומה אבן דרך חשובה בהיסטוריה של ארצם.
ממצאים ארכאולוגיים שונים שנמצאו ב[[קוריאה]] גורסים כי ג'וֹסוֹן, המכונה גם "דַּנְגּוּן-ג'וֹסוֹן", נוסדה ב[[המאה ה-24 לפנה"ס|מאה ה-24 לפנה"ס]], בסביבת חצי האי הקוריאני ודרום [[מנצ'וריה]]. עם זאת, העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר שעשויות להצביע על קיומה של תרבות באזור מתוארכות לשנת [[2000 לפנה"ס]] בקירוב. לפי האגדה, מייסדה של גוג'וסון היה האל [[דנגון]]. אנשי ג'וֹסוֹן הם צאצאיהם של שבטים אלטאיים שמוצאם באזור מזרח אסיה - כיום שטחיהן של מזרח [[סין (אזור)|סין]],
ממצאים נוספים מעידים על קיומה של הממלכה בטקסטים [[סין (אזור)|סיניים]] בני התקופה. שם הם מכונים בשם דונג-יי (Dongyi, 東夷), שפירושו בסינית הוא "הברבריים המזרחיים" או "הקשתים המזרחיים".
שורה 29:
במקביל, במרכז ובדרום חצי האי הקוריאני קמו להן שתי מדינות נוספות - באקג'ה ושילה. תקופת קיומן של שתיהן, ביחד עם גוגוריו, נקראות בפי היסטוריונים "תקופת [[שלוש הממלכות של קוריאה]]". באקג'ה נוסדה בשנת 18 לפני הספירה, זמן קצר לאחר נפילתה של גוג'וסון. מייסדה - המלך אונג'ו - ראה בה כממשיכת דרכה של ממלכת בויאו הקדומה יותר. כל שלושים המלכים ששלטו בבאקג'ה אחרי אונג'ו היו [[צאצא]]יו. שילה נוסדה בחלקו הדרומי-מזרחי של חצי האי, כהמשך של ישות מדינית קטנה בשם סמהאן (삼한, Samhan). לימים כרתו שליטיה, שהמירו דתם ל[[בודהיזם]], ברית עם ה[[סין (אזור)|סינים]], ואלה סייעו לה בעלייתה ובמלחמתה עם שכנותיה בהמשך.
עניין ה[[דת]] בין שלוש הממלכות השתנה לאורך השנים. בתחילה, בכל אחת מהמדינות היה נהוג פולחן שונה במקצת המבוסס על [[שמאניזם]], אולם הם הושפעו בהדרגה מ[[סין (אזור)|סין]] ומתרבותה, ובמיוחד מה[[קונפוציאניזם]] וה[[טאואיזם|דאואיזם]]. במאה הרביעית לספירה הגיע ה[[בודהיזם]] לחצי האי הקוריאני. תחילה אומץ על ידי רבים בגוגוריו, משם הגיע מאוחר יותר גם לבאקג'ה ושילה. אט-אט
לשלוש הממלכות - שילה, גוגוריו ובאקג'ה - היה רקע לשוני ואתני דומה. עם היווסדן של שלוש הממלכות, שהתאחדו עם ישויות מדיניות קטנות יותר בסביבתן לאורך השנים, היה ברור מי מהן היא הדומיננטית. השלוש התחרו ביניהן על שליטה, מעמד, כוח ושטחים נרחבים בסביבה. מבניהם השלטוניים ההיררכיים של כל אחת מהמדינות נגזרו מעקרונות ה[[בודהיזם]] וה[[קונפוציאניזם]].
=== המלחמות נגד סין ===
גם בשל חוזקה הרב, הייתה גוגוריו מעורבת בסכסוך מתמשך עם השושלות הסיניות [[שושלת סוי|סוי]] ומאוחר יותר [[שושלת טאנג|טאנג]]. בין השנים [[598]]
יאנג-די, הזכור גם בשל תרומתו לבניית [[התעלה הגדולה של סין]], התכונן היטב לפלישה הבאה. למעלה ממיליון לוחמים ועוד כ-2 מיליון עוזרים הצטרפו ליאנג-די, שהוביל אותם בעצמו לפלישה לגוגוריו בשנת [[612]], שכונתה גם "הקרב בנהר הסאלסו". קרב זה הסתיים במפלה נוספת לצבא הסוי, שכמעט כל צבאו הושמד, פרט לכ-2,700 חיילים סינים ששרדו. הגנרל אְלְגִּ'י מוּנְדּוֹק (을지문덕) הביס את הסינים וגרם לנסיגתם. תבוסתו של יאנג-די בנהר הסאלסו היה אחד הגורמים הקריטיים לנפילתה של [[שושלת סוי]] ב-[[618]]. [[שושלת טאנג]] תפסה את מקומה.
שורה 43:
== ממלכות באלהה ושילה ==
התהוותן של ממלכות שילה ובאלהה בין השנים [[668]] ל-[[935]] לספירה אופיינו בשקט יחסי באזור. התקדמויות [[בלשנות|לשוניות]] רבות חלו בתקופה זו. האידו, שיטת כתיבה של מילים קוריאניות בעזרת סימניות סיניות, התפתחה במהרה והייתה בשימוש של המלומדים מהאצילות הגבוהה בשילה, ונקראה "צִ'ין-גְּל". הצורך הגובר למלומדים הביא לגיוס מלומדים, ולפיכך בחינות הונהגו בשנת [[778]] כדי למיינם. בודהיזם החל לייסד את כת הסאון החדשה (שהונהגה גם ב[[יפן]] וידועה במערב בשם היפני שלה, [[זן בודהיזם|זן]]) באזורים ההררים המרוחקים.
לאחר נפילתה של גוגוריו, הגנרל דאה ג'ואיונג הוביל קבוצה מאנשיו לאזור [[ג'ילין]] ב[[מנצ'וריה]]. הגנרל ייסד את מדינת באלהה (בוהיי בסינית) והשתלט על הטריטוריה הצפונית שאבדה לגוגוריו. לימים צפויה הייתה להתרחב הטריטוריה של באלהה, ולכלול חלק גדול
===שילה המאוחדת===
שורה 52:
== שושלת גוריו ==
[[קובץ:Goryeo Pagoda.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שחזור של פגודת גוריו]]
שושלת גוריו נוסדה בשנת [[918]], ועלתה לשלטון ב[[קוריאה]] כבר בשנת [[936]], תווך שהיא מחליפה את שילה כממלכה השלטת. הקיסר וואנג-גּוֹן (태조, Wang Geon) השתלט על שטחה של שילה, והעביר את [[עיר בירה|עיר הבירה]] לעיר הולדתו - גאסונג (개성시, Gaesong) שבמרכז חצי האי.
בתקופת שושלת גוריו, שנמשכה עד [[1392]], הונהגה מערכת שירותים אזרחיים ונחקקו חוקים. השלטון בגוריו, שחשש מירידת כוחו בשל מעמד הלוחמים ששגשג בימים אלו באזור, הנהיגה מדיניות שמנעה לימוד של אמנויות לחימה. בצורה כזו, קיוו שליטי גוריו להוריד את קרנו של מעמד הלוחמים. מדיניות השלטון הייתה לפתח את ההשכלה יותר מאשר את אמנויות הלחימה. ה[[בודהיזם]] שגשג, והמשיך את מגמת ההתפשטות שלו ברחבי הממלכה. בתקופת שלטון גוריו התפתחה אמנות ה"סלדון" (Celadon) הקוריאנית (סוג של עבודת [[קדרות]]). גם המצאת שיטת החריטה הראשונה בעולם על [[מתכת|מתכות]] ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]], נזקפה לזכות הישגיה של גוריו.
===המלחמות נגד החיתנים===
הטריטוריה ה[[מנצ'וריה|מנצ'ורית]] של באלהה כעת נקראה ליאו, על שם השושלת החיתנית ששלטה שם באותה תקופה. החיתנים, העם שחי בליאו, התקיפו את האזור מספר פעמים בשלהי [[המאה ה-10]]. המלחמה הורכבה משלוש פלישות של החיתנים לגוריו, הראשונה שבהן התרחשה בשנת [[993]]. בסופו של עניין הסיגו החיתנים את כוחותיהם מגוריו, בתמורה לכך שגוריו תבטל את ברית הידידות שכרתו שליטיה עם שליטי שושלת סונג (宋) ה[[סין (אזור)|סינית]]. המאבק נכנס למצב של [[הפסקת אש]], אולם היא לא ארכה זמן רב. ב-[[1010]] ניצלו החיתנים את מאבק השלטון שחל בגוריו ופלשו בשנית. הגנרל גאנג-ג'ו מגוריו הצליח לבלום את הפלישה עד מותו בקרב. המלך הייאונג'ונג מגוריו, שזכה בכס המלוכה עם תחילת המערכה השנייה, הצליח להעמיד מתקפת נגד - ולאחר זמן קצר נסוג הצבא החיתני בחזרה לארצו. הפלישה השלישית והאחרונה התרחשה ב-[[1018]], עם פרוץ סכסוך גבולות בין שתי המדינות. גוריו סירבו לדרישת ליאו לתת להם את השליטה בשטחים אלה, מה שהוביל לפלישה. הגנרל גאנג גאם-צ'אן, ניהל מספר מערכות שהגדולה שבהן - הקרב בקוויג'ו - גרמה לליאו אבידות רבות כל כך, והם נאלצו שוב להסיג את כוחותיהם. בתום הפלישה חתמו שליטי שתי המדינות על הסכם שלום.
ב-[[1145]], הורה המלך אינג'ונג ([[1112]]-[[1146]]) הורה למלומד [[קונפוציאניזם|קונפוציאני]], קים פו-שיק, לחבר את הסאם-גוק סאגי (삼국사기, Samguk Sagi) - ההיסטוריה של [[שלוש הממלכות של קוריאה|שלוש הממלכות]].
המאבק התגבר בין הפקידים האזרחיים והצבאיים, כאשר היחס של המשטר לצבא הורע. ב-[[1170]], הפקידים הצבאיים התמרדו כנגד האזרחיים. דבר זה הוסיף לחוסר האהדה של התושבים בגוריו למעמד הלוחמים.
===הפלישה המונגולית===
ב-[[1231]] פלשו ה[[האימפריה המונגולית|מונגולים]] בהנהגתו של [[אוגדיי ח'אן]] לראשונה לגוריו, כחלק ממערכה שניהלו במטרה לכבוש את כל שטחיה של מזרח [[אסיה]]. ההחלטה לפלוש באה בעקבות סירובה של גוריו לשלם למונגולים מיסים כפי שדרשו ב-[[1225]]. גם הריגתו של השליח המונגולי, צ'ו קו-יו, תרמה להחלטה. המונגולים הגיעו עם צבאם עד צ'ונגג'ו, במרכז חצי האי, עד ל[[כניעה|כניעתה]] של גוריו. בסופו של הקרב, ובעקבות התנגדות אדירה של האוכלוסייה האזרחית בגוריו, הצליחו הקוריאנים לשכנע את המונגולים לסגת.
ב-[[1235]] פתחו המונגולים מערכה חדשה, כאשר הם דרשו להשיג השפעה ולכבוש למעשה את שטחי הפרובינציות הצפוניות גונגסאנג וג'אלה. הצבא הקוריאני זכה ללא מעט ניצחונות, אך הוא לא הצליח להתמודד עם גלי הפלישה האדירים של ה[[האימפריה המונגולית|מונגולים]]. לאחר קרבות שנמשכו שלוש שנים, תבעו הקוריאנים שלום. המונגולים הסיגו את צבאם בתמורה לכך שגוריו ישלחו כמה מבני משפחת המלוכה שלהם כ[[בן ערובה|בני ערובה]] למונגולים. הקוריאנים שלחו אדם שלא היה בן משפחה של המלך גוג'ונג, ועל כן המונגולים הוסיפו דרישות נוספות, כמו לנקות את הים מספינות קוריאניות, לפטר את כל פקידי הממשל האנטי-מונגולים וכדומה. הקוריאנים הסכימו רק לדרישה אחת, ושלחו בת משפחה רחוקה של המלך גוג'ונג כבת ערובה, בלווית מספר ילדי [[אציל]]ים.
ב-[[1247]] פתח [[חאן (תואר)|חאן]] [[האימפריה המונגולית]], [[גויוק חאן]], במערכה נוספת נגד גוריו. גויוק חאן דרש שוב בני ערובה ממשפחת המלוכה של גוריו, וכן להעביר את עיר הבירה של גוריו בחזרה ל[[פיונגיאנג]]. משסירב המלך גוג'ונג מגוריו להעניק לחאן את שדרש, פתח הלה במערכה. עם מותו של
מערכה נוספת נפתחה ב-[[1253]] על ידי [[מונגקה חאן]], באופן דומה למדי: שוב, גוג'ונג סירב לדרישותיהם של המונגולים להשיב את בירתם למרכז חצי האי ולשלוח בני מלוכה כ[[בן ערובה|בני ערובה]]. המונגולים הכריעו את צבאה של גוריו, ובתמורה לנסיגתם השיב גוג'ונג את עיר הבירה ל[[פיונגיאנג]] ושלח את בנו, אנגיאונגונג (안경공, Angyeonggong),
בסופו של דבר נחתם הסכם שלום בין גוריו ל[[האימפריה המונגולית|מונגוליה]]. ההסכם כלל את התערבותם של המונגולים בפוליטיקה הפנימית בקוריאה, ובכלל - השפעתם של המונגולים בממלכה ניכרה לכל אורך התקופה.
למלך גוריו היו בעיות שונות שהיה עליו להתמודד עמם. למשל: הסרת האריסטוקרטים הפרו-מונגולים והפקידים הצבאיים, שאלת אחזקת הקרקע, ויישוב המחלוקות בין המלומדים ה[[קונפוציאניזם|קונפוציאנים]] ל[[בודהיזם|בודהיסטים]]. בעיה נוספת הייתה שודדים [[יפנים]], שכבר היוו צבא מאורגן למחצה ומדי פעם פלשו לעומק הארץ ולמדו את הטכנולוגיה המקומית. בערך בזמן זה הגנרל יי סיאונג גייה קנה שם לעצמו כשהצליח להביס את השודדים בכמה קרבות.
ממלכת גוריו הצליחה לשרוד עד לשנת [[1392]], כאשר לכל אורך שנות קיומה של [[האימפריה המונגולית]], הייתה גוריו נתונה להשפעתה.
שורה 102:
{{הפניה לערך מורחב|הכיבוש היפני בקוריאה}}
הסיפוח היפני הוא התקופה שבין השנים [[1910]] ועד [[1945]], בה שלטה [[האימפריה היפנית]] ב[[קוריאה]].
השפעת היפנים בקוריאה החלה כבר בסוף [[המאה ה-19]], כאשר מעצמות קולוניאליות מאירופה, בהן [[בריטניה]], [[צרפת]] ו[[איטליה]], התחרו ביניהן על השפעה באמצעות קולוניות מעבר לים. [[האימפריה היפנית|יפן]], שרצתה גם היא לגרוף השפעה, ראתה ב[[קוריאה]] טריטוריה חשובה להבטחת האינטרס היפני. [[קל וחומר]] כאשר קוריאה הייתה במאה ה-19 חלק מאזור השפעה סיני. השתלטות על קוריאה, כך האמינו שליטי יפן, עשויה לשפר את מעמדה של יפן פלאים במשפחת העמים. ב-[[27 בפברואר]] [[1876]] חתמו יפן וקוריאה על "הסכם גנגווה" (강화도조약, Ganghwa Treaty), שפתח את השוק הקוריאני למסחר יפני. במשך השנים צברו היפנים השפעה אדירה בקוריאה, וב-[[29 באוגוסט]] [[1910]] נחתם הסכם הדדי בין ראש ממשלת קוריאה לבין נציג מטעם [[קיסר יפן]], שעיקרו סיפוח מלא של כל השטח שהיה בשליטת האימפריה הקוריאנית לשלטון היפני. כחלק מהמבנה השלטוני, נשלטה קוריאה בידי מושל הכפוף ישירות לקיסר יפן. כיום ההסכם נחשב כמשפיל בעיני העם הקוריאני, ומכונה לעיתים "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב" (경술국치), והיום בו נחתם ההסכם מכונה "יום ההשפלה הלאומי" בקוריאה.
שורה 110:
הקיסר גוג'ונג מת בינואר [[1919]]. הוא ככל הנראה [[רעל|הורעל]]. לקראת הלוויתו, ב-[[1 במרץ]], הפתיעו קוריאניים את המשטר היפני בהצהרת עצמאות בגן טאפגול שבלב סיאול. מייד החלו תנועות שונות ברחבי המדינה להפגין נגד הנוכחות של הפולשים היפנים. היפנים דיכאו את ההפגנות בכוח. כ-7,000 מפגינים נהרגו מאש הצבא והמשטרה היפניים{{הערה|1=לפרטים נוספים ראו [http://www.britannica.com/eb/article-9050797?query=march%20first%20movement&ct= כאן]}}. מתנגדים בכפרים של נוצרים-קוריאנים [[צליבה|נצלבו]] ונשרפו חיים ב[[כנסייה|כנסיות]] על ידי הכוחות היפניים. תנועות ההתנגדות לשחרור קוריאה מעול השלטון היפני נשענו בין היתר על נאומו המפורסם של [[נשיא ארצות הברית]] דאז, [[וודרו וילסון]], שקרא לסיום ה[[קולוניאליזם]] (שהיה בעיקרו [[אירופה|אירופי]]) ברחבי העולם ולמען הזכות ל[[הגדרה עצמית]] של העמים הכבושים. הנשיא נמנע מלהזכיר את המצב בקוריאה ככל הנראה בשל האינטרסים שהיו לו באזור, בעיקר קשרי מסחר עם הסינים.
בהשפעת תנועות ההתנגדות שקמו ב-[[1 במרץ]] [[1919]], הוקמה [[ממשלה גולה|ממשלה קוריאנית גולה]] ב[[שנגחאי]], שדגלה בסיום השלטון היפני בקוריאה ובהתנגדות פעילה לנוכחות הצבא האימפריאלי היפני בחצי האי. לממשלה הגולה היו שני הישגים בולטים במיוחד במאבקם הצבאי נגד היפנים. הבולט שבהם היה ניצחון של מיליציות חמושות ששלחו על גדודים של הצבא האימפריאלי היפני בצ'ינגשאנלי (青山里 ב[[שפות סיניות|סינית]]) שב[[מנצ'וריה]] - הישג שהתרחש במסגרת ניסיונם של היפנים לכבוש את המחוז ה[[יער|מיוער]] ג'יאנדאו שבצפון סין ב-[[1920]], וגרם לכמעט 1,000 אבדות בנפש בצבא היפני. ההישג השני היה [[מארב]] מוצלח שתכננו מצביאי הממשלה הגולה ב-[[1932]] נגד הקצונה הבכירה של הצבא היפני ב[[סין (אזור)|סין]]. הממשלה הגולה שהוקמה ב-1919 נחשבה כלגיטימית בעיני העם הקוריאני, ועובדה זו אפילו מעוגנת ב[[חוקה]] המודרנית של [[קוריאה הדרומית]].
ההתנגדות לשלטון היפני לא פסקה לאורך תקופת שלטונם של היפנים. התקוממויות רבות, שהמפורסמת שבהם התרחשה על ידי סטודנטים ב-[[1929]], הובילה בסופו של דבר להידוק החבל סביב צווארה של קוריאה ב-[[1931]]. הממשל הצבאי שהחילו היפנים בחצי האי הפך לדומיננטי יותר וחזק יותר. פרוץ [[מלחמת סין-יפן השנייה]] ב-[[1937]] ולאחר מכן [[מלחמת העולם השנייה]] הביאה לניסיונם של היפנים להשמיד את סממני ה[[לאום]] הקוריאני. השלטון היפני הפך את התפילות ב[[מקדש]]ים של דת ה[[שינטו]] היפנית כחובה בקוריאה, הפסיק את השימוש בשפה ה[[קוריאנית]] בבתי הספר וביטל את חוקיותם של אלמנטים עיקריים בתרבות הקוריאנית. ה[[תרבות]] וה[[כלכלה]] הקוריאנית ספגו מכות קשות בעקבות התקנות החדשות. השפה הקוריאנית נאסרה לשימוש גם מחוץ לבתי הספר וב[[עיתונות]] הכתובה, והתושבים אולצו לאמץ להם שמות יפניים. חפצי נוי רבים הושמדו או נלקחו ליפן, ועד היום ניתן למצוא חפצים תרבותיים שמקורם בקוריאה ב[[מוזיאון|מוזיאונים]] ואוספים פרטיים, בעיקר ביפן וב[[ארצות הברית]]{{הערה|1=ממצאיו של תחקיר שערכה ממשלת קוריאה הדרומית שפכו אור על המדיניות הזו. 34,369 חפצי נוי קוריאניים מתקופת השלטון היפני נמצאו ביפן, ו-17,803 נמצאו בארצות הברית. [http://news.naver.com/news/read.php?mode=LSD&office_id=001&article_id=0001429084]}}.
שורה 116:
בזמן מלחמת סין-יפן השנייה והמשכה ב[[מלחמת העולם השנייה]] התנדבו אך גם אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני. עשרות אלפי גברים גויסו ליחידות הלוחמות של הצבא היפני, וכ-200,000 נשים ונערות צעירות ("[[נשות ניחומים]]"), בעיקר מיפן קוריאה וסין, גויסו כשפחות מין לצבא היפני עבור החיילים בחזית.
קוריאנים רבים היגרו מחצי האי הקוריאני, בעיקר ל[[מנצ'וריה]] ומחוז [[פרימורסקאיה]] שב[[ברית המועצות]]. חלקם ייסדו תנועות שחרור שלחמו למען עצמאות קוריאה, שלהן מיליציות חמושות שלחמו מלחמת [[גרילה]] נגד כוחות יפניים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. בשנות הארבעים של [[המאה ה-20]] התאחדו תנועות השחרור לכדי גוף אחד שנקרא "צבא השחרור של קוריאה". רבים מהלוחמים והקצינים של צבא השחרור הקוריאני הצטרפו לימים לצבא השחרור העממי הסיני.
סיום השלטון היפני הגיע עם כניעת יפן ל[[בעלות הברית]] ב-[[10 באוגוסט]] [[1945]], עם חתימת מנהיגיה של יפן על [[הצהרת פוטסדאם]], המקבלת את תנאיה בעלות הברית. באופן זמני חולק חצי האי הקוריאני לצפון ודרום. [[ברית המועצות]] הצליחה לחזק את עקרונות ה[[קומוניזם]] בקוריאה הצפונית, אך כשלה בניסיון עידוד הקומוניזם בדרום. לאחר [[מלחמת קוריאה]] הפך הסדר החלוקה לקבוע, שכן חצי האי הקוריאני מחולק בין [[קוריאה הצפונית]] ו[[קוריאה הדרומית]].
== חלוקה ==
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[חלוקת קוריאה]], [[היסטוריה של קוריאה הדרומית]], [[היסטוריה של קוריאה הצפונית]]}}
ניצחון [[בעלות הברית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]] שם קץ ל-35 שנות שלטון יפני בקוריאה. ברית המועצות קיבלה את כניעת יפן בחלקו של חצי האי הקוריאני שמצפון ל[[קו רוחב 38 צפון|קו הרוחב 38]], ואילו ארצות הברית קיבלה מנדט זמני בחלקו שמדרום לקו הרוחב 38. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית אחת משני צדי קו הרוחב.
▲ניצחון [[בעלות הברית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]] שם קץ ל-35 שנות שלטון יפני בקוריאה. ברית המועצות קיבלה את כניעת יפן בחלקו של חצי האי הקוריאני שמצפון ל[[קו רוחב 38 צפון|קו הרוחב 38]], ואילו ארצות הברית קיבלה מנדט זמני בחלקו שמדרום לקו הרוחב 38. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית אחת משני צדי קו הרוחב.
תקוות לקוריאה אחת, עצמאית ומאוחדת ("חופשייה ועצמאית"{{הערה|1=[http://countrystudies.us/south-korea/8.htm http://countrystudies.us/south-korea/8.htm]}}) ירדו לטמיון במהירות, כאשר ה[[פוליטיקה]] של ראשית ימי [[המלחמה הקרה]] וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה גרמו ב להקמתה ב-[[15 באוגוסט]] [[1948]] של ממשלת [[קוריאה הדרומית|רפובליקת קוריאה]] הפרו אמריקנית בדרום, ולהקמתה ב-[[9 בספטמבר]] של ממשלת [[קוריאה הצפונית|הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה]] הפרו סובייטית בצפון.
מערכות השלטון השונות בתכלית, ורצונה של כל אחת מהן לאחד את [[חצי אי|חצי האי]] הקוריאני, הובילו בסופו של דבר לתקיפת הצפון את הדרום ולפרוץ [[מלחמת קוריאה]] ביוני [[1950]], שהייתה אחד הביטויים הצבאיים הקשים ביותר ל[[מלחמה הקרה]] בין ארצות הברית, שתמכה בדרום, לבין ברית המועצות, שתמכה בצפון.
שורה 134 ⟵ 132:
{{הפניה לערך מורחב|מלחמת קוריאה}}
מלחמת קוריאה הייתה מלחמה עקובה מדם בין קוריאה הדרומית לבין קוריאה הצפונית, בתקופת הביניים שבה השפיעו בהן ארצות הברית (בדרום) וברית המועצות (בצפון). מלחמת קוריאה פרצה ב-[[1950]] בהתקפה צפון-קוריאנית על הדרום.
===הרקע למלחמה===
עם ניצחון [[בעלות הברית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], הוחלט על חלוקת קוריאה, שהייתה שטח חסות יפני, בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. הצבא הסובייטי קבע את בסיסו מצפון לקו הרוחב 38, ואילו הכוחות האמריקאים בקוריאה בפיקודו של הגנרל [[דאגלס מקארתור]] קיבלו מנדט זמני בחלקו הדרומי של חצי האי, מדרום לקו הרוחב 38.
המצב נשאר בעינו עד לביסוס ממשלות מקומיות ויציאת כוחות המעצמות מקוריאה, אולם הצלחתו של [[מאו דזה דונג]] במלחמת האזרחים בסין ב-[[1949]] ובהנחלת האידאולוגיה ה[[מאואיזם|מאואיסטית]] שלו במוסדות השלטון, שינתה את סדר העדיפויות האמריקאי. מאז, החלו [[ארצות הברית]] ו[[אירופה]] לפעול למען עצירת התפשטות ה[[קומוניזם]] בעולם והחלשת כוחה של ברית המועצות. האמריקאים לא ראו בחלקו הדרומי של חצי האי הקוריאני נדבך חשוב במלחמתם בקומוניזם, ובהדרגה הורידו את רמת ההשפעה שלהם בה, בעוד ברית המועצות דאגה לחמש את צבאו של [[קים איל סונג]], מנהיג קוריאה הצפונית דאז, ולהזרים אליו כסף על מנת לבסס את שלטונו. [[המלחמה הקרה]] הייתה אז בחיתוליה, אולם מלחמת קוריאה הייתה אחד הביטויים הממשיים שלה לאורך כל שנותיה.
===פרוץ המלחמה===
מלחמת קוריאה פרצה ב-[[25 ביוני]] [[1950]] בשעת לילה מאוחרת, כאשר הצבא הצפון-קוריאני תקף בירי [[ארטילריה|ארטילרי]] אל מעבר לגבול. בתחילה הדעה הרווחת בעולם הייתה שמאחורי המתקפה עמד [[נשיא ברית המועצות]], [[יוסיף סטלין]], אולם לימים התברר כי את המתקפה יזם מנהיג קוריאה הצפונית, [[קים איל סונג]] - ואילו
ידה של קוריאה הצפונית הייתה על העליונה. היא הייתה מצוידת היטב בכלי נשק סובייטיים מהחדישים ביותר באותה תקופה, ולא היססה לפתוח במלחמה ולהצהיר על מטרתה הבעייתית. צבא קוריאה הדרומית טרם התארגן, ולמעשה לא היה לה כל סיכוי. בתוך שלושה ימים בלבד נפלה [[סיאול]] בידי צבאה של קוריאה הצפונית, ועד ספטמבר [[1950]] כבש הצבא הצפון-קוריאני, בסיוע סובייטי, למעלה מ-90 אחוזים משטח חצי האי.
===כניסת כוחות האו"ם וסין למלחמה===
שורה 152 ⟵ 150:
היקפי הקרבות הורחבו משמעותית כאשר כוחות האומות המאוחדות, שהובלו בידי ארצות הברית, נכנסו לתמונה. כוחות אמריקאים נכנסו דרך העיר [[אינצ'ון]], במה שמכונה "הקרב על אינצ'ון", ובתוך כחודש וחצי שחררו את פוסאן מהמצור. כוחות האו"ם, בשיתוף עם הצבא האמריקאי וכוחות סיוע ממדינות אחרות (הבולטות שבהן היו חברות [[חבר העמים הבריטי]] בראשות [[בריטניה]], ה[[פיליפינים]] ו[[טורקיה]]), כבשו בהדרגה את שטחי חצי האי, ו[[פיונגיאנג]] נפלה בידיהם ב-[[19 באוקטובר]] [[1950]]. הכוחות הצפון-קוריאנים נסוגו כמעט עד ל[[נהר יאלו]], ששימש כגבול עם [[הרפובליקה העממית של סין|סין]].
הסינים העבירו לממשל האמריקאי מסר דרך מתווכים בצורה דיפלומטית: כניסת הצבא האמריקאי למלחמה מפרה את האיזון ופוגעת בביטחונה הלאומי של סין. ב-[[8 באוקטובר]] הורה [[מאו דזה דונג]] למפקדי צבא השחרור של סין העממית להניע את כוחותיו לכיוון נהר יאלו ולהתכונן לחצייתו.
הסינים הכינו לאמריקאים מתקפת פתע, שאת הפקודה להתחלתה נתן הגנרל פנג דה-חואיי ב-[[25 באוקטובר]] [[1950]], ימים ספורים לאחר נפילת פיונגיאנג בידי כוחות האו"ם. במתקפה הסינית, שכללה כוח צבאי של יותר מ-200,000 חיילים סינים, והחלה בשיא חודשי החורף הקפואים, נכבש רוב השטח שמצפון לקו הרוחב 38, ובהדרגה נגרמה הנסיגה הגדולה ביותר בהיסטוריה של [[צבא ארצות הברית]]. הגבול נקבע בערך על קו הרוחב 38, אולם לא בדיוק, ולא לאורך זמן; הכוחות המשולבים של קוריאה הצפונית וסין התקדמו לכיוון מרכז חצי האי, וב-[[4 בינואר]] כבשו שוב את סיאול.
שורה 175 ⟵ 173:
===קוריאה הצפונית===
[[דיקטטורה|שלטון היחיד]] ה[[קומוניזם|קומוניסטי]]/מלוכני השורר בקוריאה הצפונית, אינו רוצה לאבד מכוחו ומהלגיטימיות שלו. שליט קוריאה הצפונית הנוכחי, [[קים ג'ונג-און]], שולט במדינה ביד רמה ואינו מעוניין לאבד את ההגמוניה השלטונית בארצו. לפיכך, מכשיל השלטון ביוזמתו מהלכים בדרך לאיחוד כדי שלא לאבד מכוחו. השלטון הצפון-קוריאני מודאג מהפוטנציאל העצום לאי יציבות פוליטית וחברתית, שעשויה להיגרם בשל השפעות מחוץ למדינה.
סוגיה נוספת שמונעת מקוריאה הצפונית להתניע את תהליך [[איחוד קוריאה]] היא צורת השלטון. צורת השלטון במדינה המאוחדת - שוודאי תזכה לתמיכה בינלאומית רחבה - ללא ספק תושתת על ערכי שלטון מערביים ו[[דמוקרטיה|דמוקרטיים]]. השלטון בקוריאה הצפונית, שמאפייניו הם כשל [[דיקטטורה]] טוטליטרית, אינו פתוח כלל לרפורמות דמוקרטיות כיום ונראה כי גם בעתיד הקרוב לא צפוי שינוי בתחום זה.
| |||