גאווה (להט"ב) – הבדלי גרסאות

 

על רקע אווירה ליברלית, ותמיכה באידאולוגיות חדשות יחסית כמו סוציאליזם, אנרכיזם וסוציאל-דמוקרטיה, לקראת סוף המאה ה-19, צמחו במרכזים העירוניים בגרמניה ארגונים למען להט"בים. בשנת [[1896]] פורסם ב[[ברלין]] המגזין הגרמני [[Der Eigene]], שהיה העיתון הראשון בעולם שפנה להומוסקסואלים. ההערכות הן שבשיאו הופץ המגזין בכ-1,500 עותקים, אך המספר המדויק אינו ידוע. העיתון המשיך לפעול עד 1932. ב-14 או ב-15 במאי [[1897]], הוקמה בברלין [[הוועדה המדעית-הומניטרית]] - ארגון שנוסד במטרה לנהל מערכה שתביא להכרה חברתית בלסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב) ולפעול נגד אפלייתם בחוק. הארגון היה הראשון מסוגו בהיסטוריה. בשיא פעילותה היו חברים בוועדה כ-500 איש, ושלוחות שלה פעלו בכ-25 ערים ברחבי גרמניה, אוסטריה והולנד. בתחילה התמקדה הוועדה ב[[סעיף 175]] לחוק העונשין הגרמני, אשר אסר על יחסים אינטימיים בין גברים. הוועדה סייעה לגברים אשר הועמדו לדין בגין הסעיף, וקיימה הרצאות ציבוריות בנושא. בנוסף, עסקה הוועדה באיסוף חתימות ל[[עצומה]] הקוראת לביטולו של החוק, שעליה חתמו בין היתר [[לב טולסטוי]], [[ריינר מריה רילקה]], [[אלברט איינשטיין]], [[הרמן הסה]] ו[[תומאס מאן]]. העצומה הוגשה ל[[הפרלמנט הגרמני|פרלמנט הגרמני]] ב-[[1898]], [[1922]] וב-[[1925]], אך נכשלה ולא זכתה לתמיכת הפרלמנט. הוועדה התפזרה בשנת 1933, לאחר הרס [[המכון לסקסולוגיה]], שממנו פעלה הוועדה, בידי [[המפלגה הנאצית]].

 

מדינות שהיו תחת שלטון [[דיקטטורה|דיקטטורי]] במהלך [[המאה ה-20]] הובילו קו עוין ואלים במיוחד נגד אוכלוסיית הלהט"ב. בולטות במיוחד היו [[גרמניה הנאצית]], ו[[ספרד]] תחת שלטונו של [[פרנסיסקו פרנקו]]. [[רדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית|רדיפת הומוסקסואלים הגיעה לשיא בגרמניה הנאצית]], שבה, בהתאם ל[[סעיף 175]] לחוק העונשין הגרמני, נשלחו גברים הומוסקסואלים ל[[מחנה ריכוז|מחנות ריכוז]], וזכו ליחס בלתי-אנושי. בחלק ממחנות הריכוז סומנו הומוסקסואלים באמצעות [[טלאי ורוד]] בצורת משולש הפוך שנתפר על בגדיהם. הנשים ה[[לסביות בגרמניה הנאצית]] סבלו אף הן התנכלויות, אך לא נרדפו באופן שיטתי כגברים. גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה הומואים נחשבו כעבריינים , הם לא הוכרו כנפגעי מלחמה ולא זכו לפיצויים מממשלות גרמניה.