גלבייה – הבדלי גרסאות

'''גלבּייה''' (בערבית: '''جلابية''', תעתיק מדויק: ג'לאביה) היא גלימה ארוכה ורחבה הנפוצה ב[[ארצות ערב]], ובעיקר בארצות [[המפרץ הפרסי]]. נשים לובשות גלבייה כלבוש יומיומי או כלבוש ערב מהודר, בהתאם לכמות העיטורים ורמת העיצוב שלה. גברים לובשים גלבייה המעוצבת בפשטות, בדרך כלל ללא עיטורים, ובצבעים פשוטים. מקור הגלבייה בארצות המפרץ, עוד משחר ה[[ציויליזציה]].

 

הגלבייה שונה מה[[ת'אוב]] הערבי בכך שהיא מאופיינת במפתחים רחבים יותר, חסרת צווארון (במקרים מסויימים גם ללא כפתורים), ושרווליה רחבים וארוכים יותר. במקרה של לבוש לחקלאים, שרוולי הבגד יכולים להיות רחבים מאוד ותפורים לתוך הכיסים. אלו יכולים לשמש כמקום לאחסון פריטים קטנים כגון טבק או כסף. לאורך חופי [[ים סוף|הים האדום]] של [[מצרים]] ו[[סודאן|סודן]] כמו גם ב[[סיני|חצי האי סיני]], רוב הבדואים וגם כמה מהשבטים של בני הבז'ה מעדיפים את הת'אוב בסגנון הערבי שנפוץ יותר באזור עמק הנילוס, ככל הנראה בגלל שיש ריבוי של חקלאים בקרב תושבי האזור.

 

מספר דמויות בולטות בעלייה זו: [[בצלאל שץ]], [[מניה שוחט]], [[רחל ינאית בן-צבי|רחל ינאית בן צבי]] ועוד, הפגינו את המעורבות שלהם בארץ דרך הזדהות עם הלבוש המקומי, וזו הפעם הראשונה שיהודים לבשו בתקופה המודרנית בארץ ישראל גלבייה.

 

 

התפתחותה של הגלביה המקומית ככל הנראה לא נבעה מהקלילות האוורירית של הבגד והתאמתו לאזור, מאחר ובעבר הגלביה הייתה חלק מלבוש רב שכבות. שילובי הבדים, הרקמות ושאר פריטי הקישוט בבגד יצרו מראה אקלקטי ועשיר בפרטים. גם נשים כפריות ועניות יחסית נהגו לקשט את בגדיהן ברקמות נאות ומושקעות מאחר והידע ברקמה, תפירה, צביעת בדים אריגה ועוד, היה נפוץ והעניק גם לנשים ממעמד כלכלי נמוך הזדמנות ליצור בגד ייחודי<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://masaot.com/2014/08/30/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%94/|הכותב=masaot|כותרת=מסע בעקבות הגלביה|אתר=מסעות בגארדרובה|תאריך=2014-08-30|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2019-07-17}}</ref>.