הנרייטה סאלד – הבדלי גרסאות

בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים יהודיםממקום מעבודתםעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל [[רחה פריאר]], מורה וחוקרת פולקלור, שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, [[ויצו|ויצ"]]<nowiki/>ו, [[חברת עזרה של יהודי גרמניה|עזרא]] ואחרים, אך לא זכתה למענה. היא גם כתבה מכתב בנושא ישירות להנרייטה סאלד.{{הערה|ורד גנור-שביט, רחה פריאר: מפעלה של אישה לבדה, תיגר: מרד חופש ויצירה, 1990, מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית}}

פריאר החליטה לפעול בכל זאת, ובסיועו של ד"ר [[זיגפריד להמן]] הצליחה להביא קבוצה ראשונה של 12 נערים לבןל[[כפר הנוער בן שמן|בן שמן]] ב-12 בספטמבר 1932. הייתה זו הקבוצה הראשונה של "[[עליית הנוער]]", אחת מני רבות שתבואנה בהמשך.

בשנת 1933, בקונגרסב[[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרס הציוני]] ה-18 בפראגב[[פראג]], הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, וזאת עם עליית [[אדולף היטלר|היטלר]] לשלטון. [[חיים ויצמן]] מונה לראש המפעל, וארתורו[[ארתור רופין]] מונה למנהל מחלקה זו בארגון [[הסוכנות היהודית]]. על בסיס פועלה של פראיר, שכבר הוכיח את עצמו, החליטו ויצמן ורופין לפעול להעלאת נוער יהודי גרמניה לארץ, לפני ההורים. הם פנו אל סאלד בבקשה שתנהל מפעל זה.

לאחר התלבטויות רבות שכללו בעיקר את השיקולים המעשיים להתכנותו של רעיון זה, מקורות המימון הנדרשים לפרויקט שכזה, מציאתמציאה ויצירת מקומות העבודה אשר ידרשו לעולים והחינוך הנכון לנערים ונערות אשר מופרדים מהוריהם – לקחה על עצמה את המשימה להוביל את "עליית הנוער". קדם להחלטתה הסופית מסע של חודש ימים באירופה ומפגש עם בני הנוער עצמם בגרמניה וראשי הקהילה, עם רחה פראייר, עם התנועות הציוניות וגם עם ההורים המודאגים.{{הערה|שם=קראוס|קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה 31, מגזין ישראלי להיסטוריה. ירושלים: הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג, עמודים 34-36}}

בשנה זו הוקם גוף בגרמניה שנקרא "[[ועד העזרה לנוער יהודי]]". גוף זה הכין את הנוער לעלייה, מיין וריכז אותם. גוף נוסף שהוקם היה אחראי על גיוס הכספים וגוף נוסף שהוקם בארץ נקרא "[[הלשכה לעליית הנוער]]" בראשו עמדה סאלד עצמה. "הלשכה לעליית הנוער" הייתה אחראית להשגת אשרות עליה לעולים מול השלטון הבריטי, והכנת קליטתם של בני הנוער אשר מגיעים לארץ ישראל.

בעת המחלוקת על שיבוצם של [[ילדי טהראן]] בארץ ישראל בעת הגעתם בשנת 1943, החליטה סאלד שילדים מעל גיל 14 יבחרו בעצמם את המסגרת בה ישהו. עם שאר הילדים, כ-400 במספר, נפגשה סאלד לשיחות אישיות על מנת לברר האם גדלו במשפחות דתיות, ובהתאם לקבועולקבוע את השיבוץ. בהתאם לתשובותיהם.

סאלד עמדה תמיד בנמל וקיבלה בברכה כל אנייה, עליה היו עולים ועולות צעירים וצעירות מאירופה. היא נהגה ללחוץ את ידו של כל אחד מהילדים, שאלה לשמו והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. נשלחו ללשכתה אלפי מכתבים בהם תיארו הילדים בפניה את הקשיים הרבים אותם הם חווים. היא הקפידה לענות לכולם. לאחד הנערים כתבה: