הגדה של פסח – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: זיכרון |
החלפה (אף על פי ש, מהמקום בו) |
||
שורה 94:
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
|זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל (מי) שרעב יבא ויאכל, כל (מי) שצריך יבא ויפסח.
השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל.
השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין.
שורה 234:
===הלל וברכת השיר===
המסובים ממשיכים
==== הלל ====
שורה 274:
=== השפעת הנצרות ===
לטענת ההיסטוריון [[ישראל יובל]] [[חורבן בית המקדש השני]] בשנת [[70]] הוביל לשינוי פרדיגמה ביחס לפסח, מחג שבליבו [[קורבן פסח|קורבן]], הפך החג לכזה שבלבו עומדים ליטורגיה ונרטיב.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=ישראל יובל|שם=הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא הנוצרית|כתב עת=תרביץ|שנת הוצאה=תשנ"ו}}}} בתוך תקופת השינויים הזו התפתחו ביחס לליל הסדר שני נרטיבים מקבילים: נרטיב יהודי שחרת על דגלו את יציאת מצרים ואת הגאולה העתידית; נרטיב נוצרי שחרת על דגלו את צליבת ישו ואת הגאולה לעתיד לבוא.
אולם, על אף נקודת המוצא המשותפת, עם הזמן נעשה מאמץ הדדי לטשטש
יובל מנסה להתחקות אחר התפתחות הסיפורים-הנרטיבים. לדידו, סיפור היהודי – ההגדה, מתפתח רק בתקופת יבנה ולא קודם לכן. לא ידוע על נוהג כזה בתקופת הבית. הסיפור הנוצרי, לעומת זאת, נכתב לראשונה ב[[אגרות השליחים]]
לאחר מכן עורך יובל הקבלה בין ההגדות היהודיות והנוצריות. יצוין כי נשמרו שתי "הגדות" מהתקופה הנוצרית הקדומה, אך הן לא זכו להתייחסות מחקרית במסגרת מרבית מחקרי ההגדה של פסח. בקרב רבים מחוקרים ההגדה רווחה הדעה שההגדה הנוצרית היא תגובה עוינת ומאוחרת לטקסט היהודי הקדום יותר ולכן נטו להתעלם ממה שנכתב בטקסטים הללו. דוגמה לתפיסה זו ניתן למצוא ביחס לפיוט "דיינו" – ישנו קטע תפילה נוצרי קדום בעל דמיון לדיינו שנכתב בשלב מאוד מוקדם, אולם מרבית החוקרים הכריעו (באופן דחוק, לדעת יובל)
סמלי החג משמשים אף הם כסמלים באופן כפול. פסח, מצה ומרור הם סמלי החג ביהדות ובנצרות. אך בנצרות משמעותם נוגעת בעיקר לדמותו של ישו: פסח הוא ישו (שה האלוהים), מצה היא גופו של ישו ואילו המרור הוא הסבל שלו. לעומת זאת, ביהדות, כדברי רבן גמליאל, פסח זה זיכרון לפסיחה על הבית, מצה לזכר הבצק שלא הספיק להחמיץ והמרור כנגד הייסורים שסבלו מהמצרים.
גם המימרה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" היא ביטוי לשלילת האפיקומנוס הכריסטולוגי שמופיע אצל מליטון כחלק מהאינקרנציה של ישו. גם הדרשה "אני ולא מלאך, אני ולא שליח" היא דרשה פולמוסית של חז"ל. יובל מביא דוגמאות נוספות לכך.
יובל מדגים את טענתו לגבי האופי הפולמוסי של ההגדה של פסח מתוך המדרש הגדול שמופיע בהגדה. בהגדה של פסח נדרשת דווקא הפרשה מדברים כ"ו ("ארמי אובד אבי")
לשיטתו של יובל החיבור החז"לי נולד משיח אינטימי עם הפרשנות הנוצרית לאירועי הפסח. אולם על אף שהפרשנות הנוצרית היא פולמוסית מאוד, התגובה היהודית עוקפת את הפירושים מבלי להתייחס אליהם ישירות וזאת כיוון שהאיום הגדול באותה העת הוא עדיין הרומאים ולא הנוצרים.
|