האיחוד הפולני-ליטאי – הבדלי גרסאות

למרות האיחוד בין שתי המדינות ושלטון תחת מלך יחיד, פולין וליטא למעשה נוהלו כל אחת בנפרד{{הערה|[1] Peter Paul Bajer, ''Scots in the Polish-Lithuanian Commonwealth:'' ''The Formation and Disappearance of an Ethnic Group,'' (Leiden: Brill Publishers, 2012), p. 54.}}, ואף שמרו על צבא נפרד. זאת, למרות ניסיונות חוזרים מצד פולין להשליט את רצונה על ליטא.{{הערה|Jerzy Lukowski, ''The Political Culture of the Polish-Lithuanian Commonwealth in the Eighteenth Century,'' (London: Bloomsbury Academic, 2010), p. 2.}} המלכות בפולין-ליטא הייתה מלכות מסורסת. המלך לואיס הבטיח לפולין שאם הם יתנו לאחת מבנותיו לשלוט הוא לא יעלה מיסים ללא הסכמת האצילי הממלכה. חמישים שנה לאחר מכן, הובטח לאצולה על ידי מלך האיחוד חופש ממעצר עד לסוף הליך הוגן. ככל שהזמן חלף חופש הפעולה של המלך הוגבל יותר ויותר. האצילים ניהולו מערכת משפטית נפרדת משלהם, ב-1454 נאסר על המלך לקבוע חוקים או לזמן את צבא המלכות ללא הסכמת האצילים והמלכים נדרשו לתמיכה מהאצילים על מנת לאשר את יורשיהם. חשוב גם לעמוד על כך שפולין-ליטא הייתה מדינה מרובת אצילים, באמצע המאה ה-16 כשישה אחוזים מהאוכלוסייה היו בעל מעמד אצולה.{{הערה|Jerzy Lukowski, ''The Political Culture of the Polish-Lithuanian Commonwealth in the Eighteenth Century,'' (London: Bloomsbury Academic, 2010), pp. 3-4.}}

 

 

כתוצאה מהגישה שבה החזיק האיחוד הפולני-ליטאי, מאפייני [[אצולה|האצולה]] היו מאוד מגוונים. היו אצילים שהיו מהמחונכים ומהעשירים באירופה. מולם עמדו גם אצילים עניים ואנאלפביתים, אך בעלי זכות הצבעה. בשנים האחרונות של הממלכה, בעקבות הכמות הגדולה של האצילים, התקיימו וועדות שמשכו אליהם עשרות אלפים של בעלי זכות הצבעה. על מנת לאמוד את כמות [[אוריינות|האוריינות]] נדרשו האצילים בוועדה גדולה של-1767 לחתום את שמם. בחלק מן המחוזות נראה שרק 5 אחוזים מן הנוכחים ידעו לחתום את שמם. במחוזות שונים ניתן היה לראות שכ-80 אחוזים ידעו לחתום את שמם. מלך האיחוד העריך שכחצי מאצולת פולין הייתה אנאלפביתית.{{הערה|Jerzy Lukowski, ''The political Culture of the Polish-Lithuanian Commonwealth in the Eighteenth Century,'' (London: Bloomsbury Academic, 2010), p. 5.}}