מדינה יהודית ודמוקרטית – הבדלי גרסאות

הצידוק לחוק שבות בישראל אינו תלוי רק בטיעונים של מצוקה אפשרית. אם לקבוצות אתנו־תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הן רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם.

המרכיב הרביעי והחשוב ביותר קשור במערכת החינוך הציבורית. במדינת ישראל, כמדינה יהודית, למערכת החינוך הציבורית אמורה להיות מחויבות להמשכיות ולפריחה של תרבויות יהודיות. תרבויות יהודיות בריבוי, משום שבקרב הלאום היהודי מצויותמגוון הבנותרחב שונותשל לחלוטיןגישות שלאודות אופי החיים היהודיים ומשמעותו של חינוך יהודי.

התפישה העצמית הלאומית חילונית בעיני מרבית היהודים, חילונים וחרדים, בדבר אופייה וזהותה של מדינת ישראל, כמעט אין לה שותפים מחוץ למדינה. התהליכים המאפיינים את תחיית [[העם היהודי]] במולדתו ההיסטורית, [[תחיית הלשון העברית]], [[קיבוץ גלויות|קיבוץ הגלויות]], ומעל לכל ה[[ריבונות]] היהודית המתחדשת הן, בעיני הציבור במדינות הנוצריות והמוסלמיות, כנגד מהלכה התקין של ההיסטוריה משום שעם ישראל חטא ואובדן ריבונותו היה עונש מן האל. כך מנקודת מבטן של שתי הדתות [[מונותאיזם|המונותאיסטיות]] ישנו משקל [[תאולוגיה|תאולוגי]] גדול לישות הריבונית היהודית והדבר נוגע ביסודות דתן ומשפיע באורח מתמיד על מערכת היחסים בין ה[[נצרות]] וה[[איסלאם]] ובין המדינה היהודית. ומבחינהומהבחינה הזאת מדינת ישראל לעולם לא תיתפס "עם ככל העמים" אלא כמדינה שלא ניתן להפריד בין הווייתם הדתית והלאומית של יהודיה.<ref>[[יוסף דן]], '''מדינת ישראל כתופעה תיאולוגית''', [[תכלת]], מספר 15, סתיו התשס"ד</ref>