קו קלוקס קלאן – הבדלי גרסאות

גלגולו השני של הארגון, הדגיש את המאבק למען החלת [[חוק היובש|איסור על שתיית משקאות אלכוהוליים]], ועם אישור החוק, היה מעורב באופן פעיל מאוד בהחלתו. בשורש מאבק זה עמדו בעיקר תפישות אנטי-[[קתולים|קתוליות]], ועוינות למהגרים ממדינות קתוליות שבהן השתייה הייתה מנהג רווח, כמו [[אירלנד]], ו[[איטליה]]. להלכה, העוינות נבעה מכך שמהגרים אלו זוהו עם מנהגי שתייה ״זרים״ לארצות הברית, אך מתחת לפני השטח נבעה העוינות בעיקר מתפישת מהגרים עניים כנחותים מבחינה שכלית וגזעית. הקלאן השני יצא נגד מה שהוא ראה כהדרדרות מוסרית של התקופה, כולל גירושין, ניאוף, התנגדות לחוק היובש, וכנופיות פשע.

 

 

חברים בקלאן נשבעו להגן על ערכים אמריקאים ועל המוסר הנוצרי, וכמה כמרים פרוטסטנים היו מעורבים ברמה המקומית של הארגון, עם זאת שום זרם פרוטסטני לא תמך באופן רשמי בקלאן. למעשה, המגזינים העיקריים של הפרוטסטנים גינו שוב ושוב את הקלאן, וכך גם בכל העיתונות החילונית המרכזית. אנשי כנסייה רבים שהיו בולטים ברמה הארצית והמקומית גינו את הקלאן באופן מפורש.

הקלאן השני פתח סניפים בערים במערב התיכון ובמערב ארצות הברית, הוא הגיע לרפובלינקים ולדמוקרטים כמו גם לחסרי שיוך פוליטי. היו לו תומכים רבים בכל רחבי ארצות הברית אבל הוא היה חזק במיוחד במדינות הדרום ובמערב התיכון. בשיא שגשוגו, באמצע [[שנות ה-20 של המאה העשרים]], הוא מנה מעל 4 מיליון חברים. בחלק מהמקומות תמכו בו כ-20% מהתושבים הלבנים ובמספר מקומות התמיכה בו עמדה על 40%. חברי הארגון היוו אז כ-15 אחוז מכלל המצביעים בארצות הברית {{הערה|על פי מפקד האוכלוסין, אשר נערך בארצות הברית בשנת 1920, 31 מיליוני תושבים, היו בעלי זכות הצבעה. מספר החברים בארגון עמד על כ- 4–5 מיליון, בשיא "שגשוגו". בהתחשב בעובדה שיהודים, קתולים, שחורים ומהגרים לא הצטרפו לארגון, ניתן להניח כי חלק גדול יותר מאלו שלא הוזכרו לעיל, אשר הייתה בבעלותם זכות הצבעה- היו חברים בארגון.[http://www.aaregistry.com/african_american_history/2207/The_Ku_Klux_Klan_a_brief__biography]}}.הקלאן הגיע גם לקנדה, בעיקר למחוז [[ססקצ'ואן]] על רקע התנגדות לקתולים. ארגון הקלאן היה חזק במיוחד במדינת אינדיאנה שם תמכו בו כ-30% מלבנים הזכרים. בשנת 1924 הקלאן תמך במומד הרפובליקני Edward Jackson וסייע לו להפוך למושל.

 

 

[[קובץ:Kkk1928.jpg|ממוזער|250px|מצעד של חברי ארגון הקלאן בשדרות פנסילבניה, ב[[וושינגטון די. סי.]], 1928]]

מאפיין מרכזי של הקלן השני היתה אופיו העירוני, דבר ששיקף מגמות [[עיור]] בכל מדינות ארצות הברית. לדוגמה במדינה הצפונית [[מישיגן]], 40 אלף מתומכי הארגון גרו בעיר [[דטרויט]], והיוו מעל למחצית מתומכי הארגון במדינה. רוב תומכי הארגון היו לבנים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך עד בינוני שניסו לשמור על מקומות העבודה והדיור שלהם מול גלים של תושבים חדשים שהגיעו לערים המתועשות - מהגרים מדרום ומזרח אירופה שהיו בעיקרם קתולים או יהודים, וכן תושבי הדרום, שחורים ולבנים שעברו לצפון. הגעתם של תושבים חדשים רבים לערים, שינתה במהיקות את האופי של שכונות ויצרה מתחים חברתיים. בגלל גידול מהיר של אוכלוסיה בערים מתועשות כמו דטרויט ו[[שיקאגו]] הקלאן צמח במהירות בבמדינות [[המערב התיכון]]. הקלאן צמח במהירות גם בערים דרומיות שצמחו במהירות כמו [[דאלאס]] ו[[יוסטון]] ב[[טקסס]].

 

היו גם ארועים ספציפיים שתרמו לירידת הקלאן. במדינת [[אינדיאנה]] פעל D. C. Stephenson. שהתמנה ל"דרקון הגדול" בשנת 1923 של המדינה וכן של 7 מדינות נוספות ומאוחר יותר הוא דאג להפריד קבוצה זו מההקלאן הלאומי. הוא היה מקורב לפוליטיקאים רבים, במיוחד למושל המדינה Edward L. Jackson. בשנת 1925 הוא נשפט והורשע בגין חטיפה, אונס ורצח של אשה לבנה צעירה בשם Madge Oberholtzer שביצע בסיוע מספר אנשים נוספים. הוא קיווה לחמוק ממשפט בזכות מעמדו, אבל האשה הרשיעה אותו בהודעה טרם מותה. הדבר גרם לסקדל ציבור רחב פגע בצורה קשה בתדמית הקלאן כארגון ששומר על החוק והסדר. כ- 178,000 מתומכי הקלאן באינדיאנה עזבו אותו, והתמיכה בו במדינה הצטמצמה לכמות אפסית.

 

פופולריות הארגון צנחה עוד בתקופת [[השפל הגדול]], בעקבות שסעים פנימיים, התנהגות קרימינלית של מנהיגים, והתנגדות לארגון מטעם גופים חיצוניים. בשנות השלושים של המאה העשרים, פחת מספר החברים בקלאן לכ-30,000, והמשיך לדעוך בהדרגה- עד שחדל להתקיים באופן סופי, בסביבות שנת 1940. במהלך אותן השנים, התפצלו מספר קבוצות אשר היו שייכות לארגון- למספר פלגים בדלניים, אשר ניסו לפעול באופן עצמאי- למען הגשמת מטרותיהם. על אותם הפלגים נמנה, בין היתר, [[הלגיון השחור]].