הפלישה לנורמנדי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←תרגילים לקראת הפלישה: עדכון |
תיקון כיווניות הערת שוליים |
||
שורה 47:
אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה, וה[[נחתת|נחתות]] הדרושות לחציית [[תעלת למאנש]] עוד לא נבנו במספרים מספקים. מעבר לכך, [[וינסטון צ'רצ'יל]] וראש המטה הכללי הבריטי [[אלן ברוק]] נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי משיקולים צבאיים ופוליטיים{{הערה|סטיבן אמברוז, '''[[#Ambruz|יום הפלישה]]''', מאנגלית: מרדכי ברקאי, [[הוצאת זמורה ביתן]], [[2002]], עמ' 36}}. במקום זאת הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות ב[[צפון אפריקה]], ב[[הים התיכון|ים התיכון]], ולאחר מכן ב[[איטליה]], שנועדו להחליש ולפצל את הו[[ורמאכט]].
הפעלת כל צבא בעלות הברית המערביות אך ורק במערכה מוגבלת באיטליה לא הייתה מקובלת מבחינתם של האמריקאים והסובייטים. אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", שכן היא הייתה גם מפתח לכיבוש [[יוון]] ו[[הבלקן]], הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו־אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בוועידת וושינגטון (מאי 1943) ובו[[ועידת קוויבק (1943)|ועידת קוויבק]] (אוגוסט 1943) שבה נפגשו צ'רצ'יל ו[[נשיא ארצות הברית]] [[פרנקלין רוזוולט]], אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון־מערב אירופה בשם הקוד '''אוברלורד''', שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על [[מבצע דרגון|מבצע אנוויל]] – נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד{{הערה|Hasting, Max. '''Overlord: D-Day and the Battle for Normandy''', Pan Books (2010), pp.15-16|שמאל=כן}}. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בו[[ועידת טהראן]] (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על [[יפן]] אחרי שגרמניה תיכנע{{הערה|[[ג'ון קיגן]], [http://www.britannica.com/EBchecked/topic/418382/Normandy-Invasion Digest of Operation Overlord], באנציקלופדיה [http://www.britannica.com/ Britannica]}}.
===הגרמנים===
שורה 57:
{{הפניה לערך מורחב|החומה האטלנטית}}
[[קובץ:Søndervig, Denmark, Deutsche Bunker Atlantikwall 8408.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בונקר גרמני על חוף הים ב[[דנמרק]]; בונקרים דומים נבנו גם בנורמנדי]]
היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומנדו בריטיים בסן־נזר שבבריטני במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב־23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (שנודעו בשם "החומה האטלנטית") לאורך חופי [[מערב אירופה]] על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו־אמריקאי{{הערה|Zaloga, Steven. '''D-Day Fortification in Normandy''', Osprey 2005. p.6|שמאל=כן}}. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת ושהיחידות תהיינה כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה. באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר [[אלברט שפר]] (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, [[ארגון טודט|הטודט]]) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם [[ספרד]] ועד [[נורווגיה]]; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב־300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד 1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה{{הערה|Zaloga, pp.6-7|שמאל=כן}}. כישלון [[הפשיטה על דייפ]] באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.
בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל [[ארווין רומל]], אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד [[קבוצת ארמיות B]] בינואר 1944{{הערה|Zaloga, עמ' 8}}. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל [[מוקש]]ים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת ה[[גאות]] החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות [[ברזל]] בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ־150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או [[פגז]]י [[ארטילריה]]. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית [[בזנ"ט|קיפודים צ'כיים]], שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת [[דאון|דאונים]] ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".
שורה 98:
צבא היבשה של ארצות הברית, שכלל במאי 1944 כ־89 דיוויזיות, מתוכן 16 משוריינות, הורכב ברובו ממגויסי חובה. עם זאת, היחידות הלוחמות לא זכו להקצאה עדיפה של כוח אדם, כשמיטב המגויסים (המשכילים והבריאים יותר) נשלחו לשרת בזרוע האוויר ויחידות המטה והשירותים השונות. יוצאות דופן היו הדיוויזיות המוטסות, שנחשבו ליחידות עילית. אנשיהן, שהיו מתנדבים, עברו אימונים קשים ומפרכים. אולם דיוויזיות מוטסות אלו היו ביסודן דיוויזיות "קלות", שלא נשאו נשק כבד כמו [[תותח נ"ט|תותחי נ"ט]] ו[[ארטילריה]]. עקב כך הן היו תלויות באספקה מהאוויר, והיו חסרות יכולת להתמודד נגד שריון.
הארמדה הימית שתוכננה לסייע לפלישה הייתה אחת הגדולות בהיסטוריה הצבאית, וכללה אלפי [[כלי שיט]], החל מאוניות קרב ועד אסדות נחיתה קטנות. תפקידו של הכוח הימי, תחת פיקודו של [[אדמירל]] [[ברטרם רמזי]], היה לאבטח את [[התעלה האנגלית]], להפגיז את הגנות החופים קודם לנחיתות, לשאת את הגייסות ולהנחיתם בחופים, ולהעביר אספקה ותגבורות עד אשר יכבשו נמלים עיקריים. תחילה היה אמור להיות הכוח הימי מורכב בעיקר מספינות בריטיות, מאחר שהצי אמריקני היה מחויב באותה עת ל[[המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט|מלחמה באוקיינוס השקט]] נגד [[הקיסרות היפנית|היפנים]], שהצריכה כמות עצומה של כלי שיט. עם התרחבות תוכנית הפלישה, נאלץ [[צי ארצות הברית]] (למרות התנגדותו של מפקד הצי) להקצות ספינות נוספות למבצע נפטון{{הערה|Ford, Ken. '''Operation Neptune 1944: D-Day's Seaborne Armada''', Osprey Publishing, (2014) . pp.19|שמאל=כן}}.
{{טבלה מוסתרת
שורה 134:
===הערכות הצבא הגרמני בנורמנדי===
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 101I-297-1716-28, Im Westen, Belgien-Frankreich, Atlantikwall.jpg|300px|ממוזער|חיילים גרמניים מציבים מכשולים על החוף.]]
בסך הכל החזיקו ביום הפלישה שש דיוויזיות גרמניות בכ־300 קילומטרים של חוף בנורמנדי. חצי האי קוטנטן הוחזק על ידי שלוש דיוויזיות: [[הדיוויזיה ה-709 (ורמאכט)|הדיוויזיה הסטטית ה־709]] (מול [[חוף יוטה]]), [[הדיוויזיה ה-243 (ורמאכט)|דיוויזיית הרגלים 243]], ו[[הדיוויזיה ה-91 (ורמאכט)|דיוויזיית לופטלאנדה 91]]{{ביאור|דיוויזיות לופטלאנדה היו יחידות של הלופטוואפה. בניגוד לצנחנים, הן היו "יבילת אוויר", כלומר הוטסו במטוסי תובלה ליעדן ולא הוצנחו. דיוויזיית לופטלאנדה 91 תוגברה בנורמנדי ברגימנט הצנחנים ה־6 ובגדוד פאנצר 100.}}. לאורך חוף קלוודוס, בגזרה שבין נהר ויר במערב לנהר אורן במזרח, הגנה [[הדיוויזיה ה-716 (ורמאכט)|דיוויזיית הרגלים ה־716]] על האזורים בהם נועדו לנחות הכוחות הבריטיים והקנדיים, בעוד [[הדיוויזיה ה-352 (ורמאכט)|הדיוויזיה ה־352]] הגנה על הגזרה המערבית, מול קטע החוף בו נועדו לנחות הכוחות האמריקאים ([[חוף אומהה]]). [[דיוויזיית הפאנצר ה-21|דיוויזיית הפאנצר ה־21]] חנתה סביב קן, ונועדה לשמש כעתודה הניידת של [[הארמייה השביעית (ורמאכט)|הארמייה הגרמנית השביעית]]. הדיוויזיות ה־709 וה־716 היו יחידות נייחות ששימשו למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת [[נ"מ]]. ככאלו, הן חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא, והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים, ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים{{ביאור|בדיוויזיה 709 היה הגיל הממוצע שלושים ושש שנים.}}. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר. דיוויזיית הרגלים 352 ודיוויזיית הפאנצר ה־21 נבנו סביב גרעין של קצינים ומש"קים מנוסים, אך מרבית החיילים שלהם היו טירונים חסרי ניסיון קרבי. דיוויזיית הפאנצר ה־21 הוקמה ב־1940, ולחמה כחלק מ[[קורפוס אפריקה]] בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 ב[[תוניסיה]]. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943. הדיוויזיה ה־352 הוקמה בנובמבר 1943 והוצבה בחוף נורמנדי במרץ 1944, שלושה חודשים לפני הפלישה{{הערה| Samuel W. Mitcham. '''Hitler's Legions; The German Army Order of Battle World War II''', Stein & Day; First Edition (1985), P.377|שמאל=כן}}.
===הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הגרמנית הרצויה===
שורה 146:
{{ערך מורחב|מבצע שומר ראש}}{{הפניה לערך מורחב|מבצע פורטיטיוד}}
[[קובץ:Ghost Army.jpg|250px|ממוזער|תגי דיוויזיה מזויפים של בעלות הברית.]]
במקביל להכנות לפלישה, בעלות הברית ניהלו תוכנית הטעיה והונאה משוכללת לה ניתן כינוי הצופן "[[מבצע שומר ראש|שומר ראש]]" (Bodyguard). החלק החשוב והמצליח ביותר בתוכה היה [[מבצע פורטיטיוד]] (Fortitude – חוסן), שנחלק ל"פורטיטיוד צפון" ו"פורטיטיוד דרום". מטרותיו היו להטעות את הפיקוד העליון הגרמני באשר למיקומה של הפלישה הממשמשת ובאה, ולגרום להם להאמין שההתקפה האמיתית היא הטעיה. כל אחת משתי המטרות הללו הצריכה שכנוע של הגרמנים, שכוח הפלישה של בעלות הברית חזק פי שניים בערך ממה שהיה באמת{{הערה|Badsey Stephen. '''Normandy 1944: Allied Landing and Breakout''', Osprey, 1990. p.27|שמאל=כן}}.
מבצע "פורטיטיוד צפון" הציג כיעד לפלישה את [[נורווגיה]], אתר בסיסי ה[[צוללת|צוללות]] של גרמניה, שהיה חיוני לגרמנים{{ביאור|רונדשטט, לעומת זאת, לא האמין כי יש להחזיק כוחות גדולים כל כך בנורווגיה, שחשיבותה האסטרטגית הייתה מועטה בעיניו.}}. כדי לאלץ את הגרמנים להתמקד בנורווגיה, יצרו בעלות הברית בראשית 1944 [[ארמייה]] מזויפת, הארמייה הבריטית הרביעית, שהוצבה ב[[סקוטלנד]]. בחודשים שקדמו לפלישה הוחלפו שדרים אלחוטיים בדרגת הצפנה נמוכה, ויצרו את הרושם של ארמייה אמיתית. מרגלים של ה[[אבווהר]] (המודיעין הנאצי) בממלכה המאוחדת, ש"הוסבו" על ידי המודיעין הבריטי ([[MI5]]), שידרו למפקדת האבווהר בגרמניה מסרים שתיארו תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד, והופעת תגי דיוויזיות חדשים ב[[אדינבורו]]. בנוסף לכך, החלו מפציצים עשויים עץ להופיע בשדות התעופה בסקוטלנד. התוצאה של פורטיטיוד צפון הייתה מרשימה: בשלהי אביב 1944 עוד נמצאו בנורווגיה 13 דיוויזיות גרמניות{{הערה|[[#Ambruz|אמברוז]], עמ' 71-70}}.
שורה 157:
{{הפניה לערך מורחב|תנועת ההתנגדות הצרפתית}}
[[קובץ:Casablanca-shot0033.png|250px|ממוזער|[[ועידת קזבלנקה]], 1943. מימין: [[וינסטון צ'רצ'יל|צ'רצ'יל]], [[שארל דה גול]], [[פרנקלין דלאנו רוזוולט|רוזוולט]] ו[[אנרי ז'ירו]]]]
[[תנועת ההתנגדות הצרפתית|המחתרת הצרפתית]], ה"רזיסטאנס", שצמחה מקבוצות מבודדות לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב־1940, הייתה מורכבת ומפוצלת. ארגונה של המחתרת היה מחולק אזורית ופוליטית (לדוגמה, קומוניסטים וגוליסטים), והתקשורת בין תאי ההתנגדות השונים הייתה כמעט אפסית. ראש הארגון המוכר של תנועת ההתנגדות הצרפתית היה אמנם [[שארל דה גול]], אך הוא שהה רחוק מצרפת, ולא היה מסוגל לקיים שליטה הדוקה בה. הקשר בין דה גול למחתרת התקיים באמצעות "מנהלת המבצעים המיוחדים" (SOE) הבריטית, שהצניחה סוכנים לצרפת החל מאביב 1941, ובאמצעות "המשרד לשירותים אסטרטגיים" (OSS) של ארצות הברית החל מ־1943{{הערה|Gordon, Harrison. '''[http://www.history.army.mil/books/wwii/7-4/7-4_Contents.htm Cross Channel Attack]''', Office of the Chief of Military History, 1951. pp.198-202|שמאל=כן}}. בפברואר 1944 הושגה אחדות מסוימת בין קבוצות המחתרות השונות כאשר הוקמה "המועצה הלאומית של הרזיסטאנס", ו[[ז'ורז' בידו]] נבחר למנהיגה.
בשלבי התכנון של מבצע אוברלורד, לא נתפס הרזיסטאנס כגורם משמעותי שיכול להעלות תרומה לפלישה, בין היתר בגלל חוסר הוודאות לגבי כוחו, והקושי לשלוט בכל פלגיו. כאשר עלתה השאלה בנוגע לתפקיד שיוטל על המחתרת לקראת ובעת הפלישה ושחרור צרפת, שקלו הבריטים אפשרות של התקוממות לאומית שתרים תרומה אסטרטגית למבצע אוברלורד{{הערה|Harrison, עמ' 202}}. אך אפשרות זאת לא נתפסה כמציאותית; לפי הערכת "מנהלת המבצעים המיוחדים", מנו כוחות הרזיסטאנס 350,000 חברים באביב 1944, אך רק ל־100,000 מתוכם היו כלי נשק שמישים, ומעט מאוד תחמושת{{הערה|[[#Beevor|ביוור]], עמ' 63}}. המפקדה העליונה של בעלות הברית הכירה בכך שהתרומה המשמעותית ביותר של הרזיסטאנס תהיה במודיעין ובפעולות חבלה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים, שיסייעו לבידודה של נורמנדי ויקשו על הגרמנים לתגבר את כוחותיהם שם.
שורה 197:
[[קובץ:Operation Tonga.jpg|300px|ממוזער|גששים של בעלות הברית, שהוצנחו בנורמנדי לפני הכוח המוטס, במטרה לסמן את יעדי הצניחה.]]
בשעה 00:16 החלה הפעילות המבצעית הראשונה במבצע אוברלורד, עם נחיתתם של דאוני הורסה ובהם כ־90 לוחמי [[חיל רגלים|רגלים מוטסי הדאונים]] בריטים מפלוגה D מהגדוד השני ברגימנט האוקספורדשייר ובאקינגהמשייר ("אוקס אנד באקס"), בפיקוד [[מייג'ור]] ג'ון הווארד, מרחק קצר מהגשר על תעלת קן, לו ניתן שם הקוד "גשר פגסוס", ומהגשר על נהר אורן. הצנחנים הבריטים הפתיעו את המגינים הגרמנים ותוך זמן קצר השתלטו על שני הגשרים החיוניים האלה עם אבדות קלות, לפני שהגרמנים הספיקו לפוצץ אותם במטענים שהונחו עליהם{{הערה|1=קורנליוס ריאן, "'''היום הארוך ביותר'''", הוצאת [[מערכות]], [[1982]], עמודים 112-115.}}. חמשת הגשרים על נהר דיב גם הם הושמדו כולם בהצלחה בידי הבריגדה המוטסת ה־3, במחיר נפגעים נמוך. חייליו של הגדוד התשיעי המוטס שתוכנן לנחות במרוויל, פוזרו לכל עבר מחמת אש הנ"מ הגרמנית. פחות מ־160 חיילים מבין ה־750 הצליחו להגיע למקום המפגש. מפקד הגדוד, קולונל אוטווי, נאלץ להמשיך במשימתו, ולשלוח את האות להצלחתה לפני השעה 06:00, אז תפתח ספינת הקרב הבריטית ארתוז'ה באש על הסוללה. הכוח, המצויד בנשק קל בלבד בגלל אובדן חלק גדול מן הציוד בצניחה, המשיך במשימה כמתוכנן כשהוא מנטרל את התותחים במחיר של 75 נפגעים{{הערה|1=[[סטיבן אמברוז]], "'''יום הפלישה'''", הוצאת [[זמורה ביתן]], [[1995]], עמודים 199-201.}}. בסופו של דבר, התברר כי אלו לא היו תותחים ימיים בקוטר 150 מ"מ, אלא רק תותחי שדה בקוטר 75 מ"מ, שלא היוו איום לארמדה של בעלות הברית{{הערה|Ford, Ken. '''D-Day 1944: Sword Beach & the British Airborne Landings''', Osprey Publishing, 2002. p.43|שמאל=כן}}.
זמן קצר לאחר ההשתלטות על הגשרים על האורן ועל תעלת קן תוגבר הכוח על ידי הבריגדה החמישית (גדודים 7, 12 ו־13), שהרחיבה באופן משמעותי את ראש הגשר והחלה להתחפר בציפייה למתקפות נגד. בשעה 03:00 נחת גל דאונים נוסף שכלל את מפקד הדיוויזיה המוטסת, [[מייג'ור גנרל]] ריצ'רד גייל ומטה הדיוויזיה שלו, וציוד כבד כמו ג'יפים ותותחי נ"ט שסייעו לבצר את העמדות שנכבשו{{הערה|[[#Beevor|ביוור]], עמ' 78}}. עם עלות השחר השלימה הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית את כל יעדיה, במחיר נפגעים נמוך מהמצופה. בהמשך יום הע' היא תוגברה בידי בריגדה נוספת שהוצנחה בדאונים. במהלך הימים הבאים הוטל על אנשיה להחזיק בשטח ולבלום את התקפות הנגד הגרמניות הצפויות.
שורה 214:
הדיוויזיה המוטסת ה־82 החלה לנחות בנורמנדי קצת לפני השעה שתיים בלילה. חטיבה 505, שיעדה העיקרי היה להשתלט על העיירה סנט־מר־אגליז, הוצנחה ממזרח למרדרה בצורה המדויקת ביותר, וחלק גדול מחייליה הצליחו להתארגן בצורה מהירה יחסית. גדוד אחד הצליח בשעה 04:30 לערך לאבטח את סנט־מר־אגליז{{הערה|1={{וואלה!|גל פרל פינקל|גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי - יש לנו עדיין מה ללמוד|3240457|06 ביוני 2019}}.}}, אך השליטה עליה נותרה בסכנה, שכן הגרמנים ביצעו שם מתקפות נגד בשעות הבאות. שתי החטיבות האחרות של הדיוויזיה, ה־507 וה־508, שתוכננו לצנוח ממערב למרדרה, פוזרו באופן ניכר הרחק מיעדיהן. עקב כך, הן לא הצליחו להשלים את משימותיהן ולהשתלט על הגשרים על נהר מרדרה. מצבה של הדיוויזיה בסיום יום הפלישה לא היה טוב; היא לא הצליחה לחבור לכוחות שנחתו מהיבשה, כשהיא למעשה מנותקת, וללא כל תקשורת.
בשעה 03:00 לפנות בוקר, החלו להגיע הדאונים שנשאו תגבורות וציוד כבד (ג'יפים, תותחים נגד טנקים וכלי נשק אחרים שהיו גדולים מדי להצנחה). בסיכומו של היום, השיגו הדיוויזיות רק חלק ממטרותיהן. אמנם, היציאות מחוף יוטה אובטחו ברובן, וסנט־מר־אגליז נכבשה, אך הגשרים על נהר דוב לא הושמדו, והאגף המערבי של בעלות הברית לא היה מאובטח, והיה נתון בסכנה של מתקפת נגד גרמנית. פיזורן של הדיוויזיות, שהוצנח על שטח גדול יחסית, העלתה תרומה, שכן היא זרעה מהומה בקרב הגרמנים – שהעריכו כי 100,000 חיילי בעלות הברית צנחו, פי ארבעה מהמספר האמיתי{{הערה|שם=הערה1}}. אבדות הכוחות המוצנחים האמריקאיים, אף שהיו נמוכות מהמצופה, היו כבדות – כ־1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים בכל דיוויזיה{{הערה|Ronald J. Drez. [http://www.britannica.com/EBchecked/topic/971461/Utah-Beach/236195/Cotentin-Peninsula-air-assault-zones Omaha Beach]|שמאל=כן}}. הצנחנים מילאו בהמשך יום הע' ובימים הבאים תפקיד חשוב בבלימת התקפות נגד גרמניות, כמו זאת שבקרנטן.
===מבצע נפטון===
שורה 264:
כשעתיים לפני הנחיתה החלה הפצצה ימית של ספינות קרב בריטיות על העמדות בגולד. מרבית בתי התותח (בקוטר 75 ו־88 מ"מ) בלה־ריביירה ולה־האמל ניזוקו באופן קל בלבד; אך הסוללה הגרמנית על המצוק בלונג־סור־מר, שכללה ארבעה תותחים בקוטר 155 מ"מ בתאי בטון משוריינים והיוותה איום על צי הפלישה, ספגה פגיעה ישירה מהסיירת הבריטית הקלה "אייג'קס", ושלושה מתותחיה הושמדו{{הערה|[[#Ambruz|אמברוז]], עמ' 463}}. בשעת הש', 07:25, החלו לנחות צוותי החבלה ואנשי חיל ההנדסה המלכותי בגולד, ומיד בעקבותיהם בא גל הנחיתה הראשון של הטנקים והרגלים. רוח צפונית מערבית ערמה שכבת מים בעומק רב, כך שקו המכשולים החיצוני, שנועד לפגוע בנחתות, היה מוסתר מתחת למים, וצוותי ההנדסה הבריטיים התקשו לסלקם{{הערה|אמברוז, עמ' 455}}. ההתנגדות בחוף הייתה קלה יחסית, כתוצאה מאש תותחי הצי, שפגעו בעמדות הגרמניות. הכוחות הבריטיים סבלו אבדות קלות, והצליחו להבקיע מהחוף ולהשתלט על לה־ריביירה בשעה 10:00, ועל לה־האמל בצהרי היום. ההגנה הגרמנית התבססה על עמדות הגנה נייחות, ומגינים רבים, בעיקר חיילי גדוד אוסט 441, נכנעו או נמלטו כאשר הם נאלצו להילחם בשטח פתוח. מאחורי קו החוף, היו רק יחידות מרגימנט 726 ורגימנט ארטילרי 352, וההגנה הגרמנית הפכה לכיסי התנגדות מבודדים.
חומרת המצב התבררה לגנרל קרייס, מפקד [[הדיוויזיה ה-352 (ורמאכט)|הדיוויזיה הגרמנית ה־352]], שהבין כי הכוח הבריטי שנחת בגולד יכול לנוע דרומה ולכבוש את באייה, ואז לתקוף מהעורף את הדיוויזיה שלו, שמרביתה הייתה מצויה בלחימה באומהה ונגד הצנחנים ליד נהר ויר. עתודת הדיוויזיה, קבוצת קרב מאייר, שהוצבה ב[[באייה]], הייתה בעמדה מצוינת לתקוף את הכוח הבריטי בגולד. אך קרייס שלח אותה בשעה 04:00 בלילה מערבה לעבר נהר ויר, לאחר שקיבל דיווחים על נחיתת צנחנים אמריקאים בהיקף גדול באזור. בשעות הבוקר, לאחר שהתבהר כי לא הייתה צניחה בהיקף משמעותי שם, הוא הורה לכוח לחזור על עקבותיו ולנוע לבאייה, מרחק 30 ק"מ. כתוצאה מהתנועה הלוך ושוב של הכוח בוזבז זמן יקר, והוא הגיע לשטח הכינוס בברזנוויל רק בשעות הצהריים המאוחרות. לפני שמאייר הצליח לפתוח במתקפת הנגד המתוכננת, הותקף צוות הקרב שלו על ידי כוחות בריטיים, שהסתייעו במטוסי קרב{{הערה|Ford, Ken. ''' D-Day 1944: Gold & Juno Beaches''', Osprey Publishing, 2002, pp.55-56|שמאל=כן}}. לאחר שמאייר נהרג, ומרבית כוחו הושמד, הורה קרייס לשאר הכוחות הגרמניים שנותרו באזור באייה לעבור למגננה וליצור צוותי קרב מאולתרים, כדי לבלום את המשך ההתקדמות הבריטית לעבר באייה.
עם רדת הלילה עצרה הדיוויזיה הבריטית ה־50 להתאוששות וקבלת תגבורות. היא הצליחה לבסס ראש גשר, ולהבקיע עד 10 קילומטרים לפנים היבשה, כאשר יחידת חלוץ שלה אף הצליחה לבצע חדירה עמוקה ולחצות את כביש החוף. אך בסיכומו של דבר, לא הושגה שליטה על כביש החוף ועל באייה, אף שסיורים בריטים דיווחו כי מעט מאוד כוחות גרמניים נותרו להגן על העיר. בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים, איבדה המתקפה הבריטית את תנופתה בגלל עיכובים בנחיתת גלי ההמשך בחוף, שנגרמו בשל גאות גבוהה ומכשולי החוף הרבים, בנוסף להתנגדות הגרמנית המאולתרת. אף שאגף שמאל שלה אובטח על ידי חבירה עם הקנדים בג'ונו, לא בוצעה חבירה עם אומהה ואגפה הימני נותר חשוף. הדיוויזיה העלתה 25,000 אנשים לחוף, במחיר של 400 נפגעים בחוף{{הערה|[[#Ambruz|אמברוז]], עמ' 464}}, וכ־1,000 בסך הכל.
שורה 276:
יעדי יום הע' של הקנדים היו לחבור עם שני החופים הבריטים משני צדדיו של ג'ונו, להבקיע לכביש הראשי של קן־באייה, ולהשתלט על שדה התעופה "קרפיקה" מערבה מקן. ההגנה הגרמנית בחוף הורכבה מאלמנטים של רגימנט 736 מ[[הדיוויזיה ה-716 (ורמאכט)|הדיוויזיה ה־716]], ויחידות מגדוד "אוסט" 441, כולם יחידות בעלי איכות נמוכה.
בשעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה אווירית וימית מקדימה על חוף ג'ונו. מרבית המפציצים החטיאו את הביצורים הגרמנים, וכך גם ספינות הקרב של הצי המלכותי שפתחו בירי בשעה 06:00 בבוקר. ההפגזה הימית פסקה ב־07:30, כאשר הגל הראשון תוכנן לנחות בחוף. הגלים העזים, שנגרמו בגלל רוח צפון־מערבית חזקה, עיכבו את הנחיתה הראשונית בלמעלה מ־10 דקות. כ־90 מ־306 הנחתות נפגעו ממוקשים ימיים לאחר שהן פרקו את חייליהן ונסוגו{{הערה|הייסטינגס, עמ' 72}}. העיכוב גרם לכך, שחיילי הרגלים נחתו לפני השריון האמפיבי שתוכנן לנחות לפניהם. הגל הראשון של הרגלים נתקל באש קלה בלבד כאשר ירד מהנחתות למים, מאחר שהעמדות הגרמניות היו מטווחות לירות באש צולבת על קו החוף. לאחר שגל ההסתערות צלח את המים, הוא נתקל באש כבדה וספג אבדות גבוהות{{הערה|Ronald J. Drez. [http://www.britannica.com/EBchecked/topic/971464/Juno-Beach Juno Beach]|שמאל=כן}}.
חיילי הבריגדה הקנדית ה־7, בסיוע טנקים אמפיביים, הצליחו לנטרל את העמדות הגרמניות על החוף, אך הנחיתה המאוחרת של חיילי ההנדסה גרמה לעיכוב בטיהור יציאות מהחוף. התוצאה הייתה, שחיילי החוד הצליחו אמנם לחדור יותר משני קילומטרים ליבשה, אך גלי ההמשך שנתקעו בפקקי תנועה האטו את ההתקדמות. מזרחה משם, בגזרת הבריגדה ה־8, חיילי הרגלים נאלצו להסתדר ללא סיוע משוריין בגלל הים הסוער. לאחר שנתקלו בהתנגדות עיקשת סביב עיירת הדיג ברנייר, הם השתלטו עליה בסביבות השעה 09:30. לאחר שהרגלים הקנדים הבקיעו את חומת הים, הם נכנסו לקרבות רחוב בכפרים או נגד קני התנגדות גרמניים. ההתנגדות הגרמנית בפנים הארץ הייתה מפוזרת ולא אחידה; במקומות מסוימים לא נתקלו יחידות החלוץ הקנדיות בשום התנגדות, ואילו במקומות אחרים עוכבו למשך שעות וספגו אבדות כבדות. רק בשעות הצהריים המאוחרות השתלטו הקנדים על סן־אובן. קבוצת הקומנדו 48, שנחתה בקצה המזרחי של החוף, בגזרת "נאן", איבדה לא מעט מאנשיה לאחר ששתיים מהנחתות שלה הושמדו ממוקשים. הקומנדו התקדמו לעבר יעדם הראשוני, המעוז בלונגרון – רחוב של מבנים מבוצרים מחוזקים בבטון עם תותחים ועמדות מכונות ירייה – שהתברר כאתגר קשה מדי לנחתים החמושים בנשק קל. עם רדת הלילה עצרו הנחתים את המתקפה, לאחר שספגו למעלה מ־50 אחוז אבדות. הם לא הצליחו להשתלט על לונגרון, ולחבור עם הבריטים מ"סורד".
שורה 293:
"חוף סורד", החוף המזרחי ביותר בתוכנית הפלישה, השתרע על פני 8 קילומטרים מליון־סור־מר במערב עד אויסטרהאם על שפך נהר האורן במזרח. גזרת הנחיתה עצמה הייתה ברוחב 3 קילומטרים, מאחר ש[[שונית|שוניות]] מנעו אפשרות נחיתה בשאר שטח החוף. הכוחות שנועדו להשתתף בנחיתה בחוף כללו את הדיוויזיה הבריטית השלישית, הבריגדה המשוריינת ה־27, טנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה־79 ובריגדת הקומנדו הראשונה. הנחיתה נועדה להתחיל בשעה 07:25, וגל ההסתערות הראשון הורכב משני גדודי רגלים, שתוכננו לנחות מיד בעקבות השריון האמפיבי. יעדי הדיוויזיה השלישית היו לדחוף פנימה לעומק היבשה, להשתלט על שדה התעופה קרפיקה ועל העיר [[קן (עיר)|קן]] – לה הייתה חשיבות ראשונה במעלה, מאחר שהיא פתחה למעשה את הדרך הישירה לפריז – ולהגן על האגף המזרחי של ראש הגשר של [[בעלות הברית]], מפני התקפת נגד צפויה של [[דיוויזיית הפאנצר ה-21|דיוויזיית הפאנצר ה־21]] הגרמנית, שמפענחי "אולטרה" זיהו ליד קן. לפי התוכנית נועדה בריגדת הקומנדו להוביל את התקדמות הכוחות הנוחתים בחוף, להתקדם במהירות לעבר נהר האורן והגשרים על תעלת קן, ולחבור עם כוחות מהדיוויזיה המוטסת השישית, שאמורים היו לנחות באזור זה בלילה הקודם ליום הפלישה, ולהשתלט על הגשרים החיוניים.
גזרת חוף סורד הוחזקה על ידי אלמנטים מרגימנט 736 מ[[הדיוויזיה ה-716 (ורמאכט)|הדיוויזיה ה־716 הגרמנית]]. ארבע פלוגות חי"ר היו פרושות על קו החוף, וארבע נוספות מאחוריו. ההגנה הגרמנית על קו החוף ומאחוריו כללה כ־20 מעוזים; קו ההגנה הראשון הורכב ממצדיות עם מכונות ירייה, מרגמות, תותחים נגד־טנקים ותותחי ארטילריה בקטרים הנעים מ־50 מ"מ עד 88 מ"מ. מעבר לחומת הים היו שדות מוקשים, עמדות תותחי נ"ט ומספר סוללות ארטילריה בקטרים גדולים יותר, 100 עד 155 מ"מ. כמו כן, כ־32 קילומטרים מזרחה מסורד הוצבה סוללת תותחים 155 מ"מ בלה האבר, שיכלה לטווח את החוף ואת צי הפלישה. דיוויזיית הפאנצר ה־21, שנפרסה דרומית מזרחית מקן, במרחק קצר מהחוף, הייתה העתודה הניידת של הגרמנים באזור, שהוטל עליה לבצע מתקפת־נגד ביום הע'{{הערה|Ford. '''D-Day 1944: Gold & Juno Beaches''', p.28|שמאל=כן}}.
{{תמונה להגדלה
|תמונה=D-Day5.jpg
שורה 313:
במהלך כל יום הע' שרר בלבול רב בקרב הפיקוד העליון של גרמניה הנאצית, שהגיב לפלישה בצורה איטית מאוד. היו לכך מספר סיבות: הצלחת מבצע ההונאה של בעלות הברית ([[מבצע פורטיטיוד|פורטיטיוד]]), הותירה את הפיקוד הגרמני בחוסר ודאות ביחס למקום בו תתנהל הפלישה העיקרית של בעלות הברית; הכוחות המוצנחים של בעלות הברית נחתו בשטחים נרחבים מאוד וגרמו לדיווחים מוטעים לגבי היקף הצניחות; קווי תקשורת רבים במפקדות נותקו על ידי המחתרת הצרפתית; היעדרותם של רומל וקצינים רבים מהארמייה השביעית ממפקדותיהם. לכל אלו יש להוסיף את מבנה הפיקוד הגרמני המסובך, ואת התעקשותו של היטלר שאסר להטיל לקרב ללא אישורו את העתודה המשוריינת – קבוצת פאנצר מערב. כשהגיעו דיווחים ראשונים על נחיתות בעלות הברית, בפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) לא היו בטוחים אם אכן מדובר בפלישה רחבת היקף, או בפעולת הסחה שנועדה להסב את תשומת לבם מהפלישה האמיתית שתבוצע באזור אחר, ככל הנראה פה־דה־קלה. את ההססנות הזו ניתן לייחס להצלחתו של מבצע ההונאה הגדול "מבצע שומר ראש" ([[:en:Operation_Bodyguard|Bodyguard]]) שליווה את תכנון הפלישה מראשיתו וכלל, בין היתר, גם את '''פורטיטיוד''' על שני חלקיו. רונדשטט, מפקד חזית מערב, היה מהקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי הנחיתה בנורמנדי היא הפלישה האמיתית, ובשעות הבוקר המוקדמות ביקש את אישור הפיקוד העליון להפעיל את דיוויזיות הפאנצר{{הערה|[[#Ambruz|אמברוז]], עמ' 422}}. האישור התמהמה להגיע, כנראה משום שהיטלר ישן עד שעות הצהריים וקציני המטה הבכירים במפקדתו סירבו להעיר אותו{{ביאור|יש חילוקי דעות באשר לשעה שבה העירו את היטלר ביום הפלישה. אלברט שפר, שר החימוש, כתב כי הגיע לברגהוף, מעונו של היטלר בעשר בבוקר בערך וגילה הוא ישן. שלישו האישי של היטלר, אוטו גונשה, טען כי היטלר נועד עם הגנרלים [[וילהלם קייטל|קייטל]] ו[[אלפרד יודל|יודל]] בשעה 08:00.}}. גם לאחר שהיטלר התעורר, הוא ופיקוד ה־OKW עדיין לא היו משוכנעים שהנחיתה בנורמנדי היא אכן הפלישה האמיתית, ולכן סירבו להתיר לעתודה המשוריינת לנוע לנורמנדי כדי לבצע מתקפת נגד על הכוחות הנוחתים. בסופו של דבר, לאחר שבוזבז זמן רב, אישר היטלר לשלוח שתי דיוויזיות פאנצר מהעתודה – האס אס ה־12 ופאנצר להר, שנמצאו באזור ההיערכות ליד פריז – לנורמנדי, כדי לתקוף את ראשי הגשר של בעלות הברית ולהדוף את הכוחות הפולשים חזרה לים.
בשעה 14:30, ב־6 ביוני, החלה דיוויזיית הפאנצר האס אס ה־12 לנוע לעבר קן, אולם בדרכה לשם היא הותקפה מהאוויר על ידי מטוסי הקרב של בעלות הברית, שגרמו לה אבדות ניכרות. כתוצאה מכך, הדיוויזיה התעכבה באופן משמעותי והגיעה לאזור היעד שלה רק בשעה 22:00, מאוחר מדי מכדי לבצע מתקפת־נגד{{הערה|[http://www.axishistory.com/axis-nations/germany-a-austria/waffen-ss/119-germany-waffen-ss/germany-waffen-ss-divisions/1290-12-ss-panzer-division-hitlerjugend 12. SS-Panzer-Division Hitlerjugend], באתר Axis History.}}. גם דיוויזיית פאנצר להר סבלה קשות ממטוסי הקרב של בעלות הברית בדרכה לנורמנדי. לטענת מפקד הדיוויזיה, אבדותיה באותו יום הסתכמו בלמעלה מ־130 כלי ממונעים, 84 תותחי־סער וזחל"מים, ו־5 טנקים, כל זאת מבלי שהספיקה להגיע ליעדה ולקחת חלק בקרבות ביום הפלישה{{הערה|[http://www.panzerlehr.co.uk/unithistory.html Panzer Lehr Reenactment Society]|שמאל=כן}}. הפאנצר להר הגיעה לקו החזית בנורמנדי רק יומיים לאחר מכן, ב־8 ביוני.
==תוצאות הפלישה==
הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע הנחיתה הימי הגדול ביותר בהיקפו בהיסטוריה הצבאית המודרנית, והכוחות שהשתתפו בה כללו מעל ל־5,000 כלי שיט, אלפי מטוסים ומאות אלפי חיילים. עד לתום יום הפלישה הראשון, 6 ביוני, הנחיתו בעלות הברית בחוף נורמנדי 156,000 חיילים דרך הים והאוויר, במחיר אלפי נפגעים (ראו פרק אבדות). הנחיתות מהים בוצעו בחזית רחבה שהשתרעה על פני 90 קילומטרים, מחצי האי קוטנטן במערב עד נהר האורן במזרח. אמנם, עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הע' היה מועט, ולא עלה על עשרה קילומטרים (בחוף אומהה היה עומק ראש הגשר שהושג כשני קילומטרים בלבד), ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך בעלות הברית השיגו את יעדן העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראש גשר על אדמת צרפת. בין ראשי הגשר השונים בחוף נורמנדי נותרו אמנם פערים של מספר קילומטרים (מלבד גולד וג'ונו), אך לצבא הגרמני לא היו כמעט כוחות עתודה ניידים באזור שיכלו לנצל זאת ב־6 ביוני. כל ראשי הגשר אוחדו רק ב־12 ביוני. מיד לאחר הפלישה החלו לזרום לנורמנדי תגבורות שכללו חיילים, כלי רכב וציוד, דרך שני נמלי מאלברי מלאכותיים שהוקמו, אחד ב[[ארומאנש]] בגזרה הבריטית, והשני באומהה, בגזרה האמריקנית. עד 19 ביוני העלו הבריטים לצרפת 314,547 אנשים, 54,000 כלי רכב, ו־102,000 טונות של אספקה, והאמריקנים העלו 314,504 אנשים, 41,000 כלי רכב, ו־116,000 טונות של אספקה{{הערה|Pouge, Forrest. '''
[http://www.ibiblio.org/hyperwar/USA/USA-E-Supreme/USA-E-Supreme-10.html#cn5 The Supreme Command'''], U.S Army in World War II, European Theater of Opreations. Office of the chief of military history, Department of the Army, 1954. p.175|שמאל=כן}}.
[[קובץ:NormandySupply edit.jpg|250px|ממוזער|ספינות מנחיתות אספקה בחוף אומהה, אמצע יוני 1944.]]
| |||