ויקיפדיה

דווייט אייזנהאואר – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
תיקון כיווניות הערת שוליים, סידור קטגוריות
קו מפריד בטווח מספרים, ויקינתונים, הסרה (דאז, תפקיד), הסרת יידוע מתאריך
שורה 71:
אייזנהאואר פגש ב[[מיימי אייזנהאואר|מיימי ג'נווה דוד]] מהעיר [[בון (איווה)|בון]] שב[[איווה]], הצעירה ממנו ב-6 שנים, בזמן שהיה מוצב בטקסס.{{הערה|שם=לינקולן}} השניים התאהבו וגם החיבור בינו לבין משפחתה היה מיידי, וב[[יום ולנטיין]] של [[1916]] הוא הציע לה נישואין.{{הערה|1=Richard F. Weingroff (March/April 2003). [http://www.fhwa.dot.gov/publications/publicroads/03mar/05.cfm "The Man Who Changed America, Part I"]. fhwa.dot.gov.}} תאריך חתונתם נקבע לנובמבר של אותה שנה בעיר [[דנבר]], אך הועבר ל-1 ביולי בגלל כניסתה העומדת ותלויה של ארצות הברית ל[[מלחמת העולם הראשונה]]. במהלך 35 שנות נישואיהם עברו בני הזוג אייזנהאואר פעמים רבות ממקום למקום ברחבי העולם.{{הערה|1=Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 59-60.}}
 
לאייזנהאוארים נולדו שני בנים. דוד דווייט "אייקי" אייזנהאואר נולד ב-24 בספטמבר [[1917]] ומת בגיל 3 כתוצאה מקדחת ה[[שנית]], ב-2 בינואר [[1921]].{{הערה|1=Berger-Knorr, Lawrence. The Pennsylvania Relations of Dwight D. Eisenhower. p. 8.}} בנם השני, [[ג'ון שלדון דוד אייזנהאואר]], נולד ב-2 באוגוסט [[1922]] ב[[דנוור]], [[קולורדו]]; בהמשך שירת ג'ון ב[[צבא ארצות הברית]], פרש בדרגת [[בריגדיר גנרל]], הפך לסופר ומונה לשגריר ארצות הברית ב[[בלגיה]] בין השנים 1969–1971. את הכשרתו בווסט פוינט סיים ג'ון ב-[[D-DAY]], יום הפלישה לנורמנדי, ה-6 ביוני [[1944]]. הוא נישא לברברה ג'ין תומפסון ב-10 ביוני 1947. נולדו להם ארבעה ילדים: דייוויד, ברברה אן, סוזן ומרי ג'יין. דייוויד, שעל שמו נקרא [[קמפ דייוויד]], נישא לבתו של [[ריצ'רד ניקסון]], ג'ולי, ב-1968.
 
[[קובץ:mamie_eisenhower.gif|שמאל|ממוזער|250px|דיוקנה של [[מיימי אייזנהאואר]]]]
שורה 107:
יש מההיסטוריונים הטוענים שההצבה הזו בפיליפינים והסכסוך עם מקארתור היוו הכנה בעלת ערך רב להתמודדות העתידית שלו עם אישים שונים במהלך מלחמת העולם השנייה, למשל [[וינסטון צ'רצ'יל]], ג'ורג' פטון, ג'ורג' מרשל וגנרל מונטגומרי. אייזנהאואר עצמו אמר מאוחר יותר שאי ההסכמה שלו עם מקארתור נופחה וכי יחסים חיוביים שוררים ביניהם.{{הערה|1=Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 94.}} בהיותו ב[[מנילה]] סבל אייזנהאואר ממחלה בקיבה שסיכנה את חייו, אך הוא נרפא ממנה לחלוטין. בשנת 1936 קודם אייזנהאואר לדרגת לויטננט קולונל. בנוסף הוא למד לטוס, אף כי מעולם לא הוכרז כטייס צבאי. הוא ביצע טיסת סולו מעל הפיליפינים בשנת [[1937]], ואת רישיונו כטייס השיג ב-1939. בנוסף, הציעו לו הפיליפינים להפוך לאחראי על המשטרה בעיר הבירה החדשה אולם הוא סירב.
 
אייזנהאואר חזר לארצות הברית בשנת [[1939]] וביצע מספר תפקידי מטה בוושינגטון די. סי, ב[[קליפורניה]] ובטקסס. ביוני 1941 מונה לתפקיד ראשלראש המטה של הגנרל [[וולטר קרוגר]], מפקד [[הארמייה השלישית של ארצות הברית|הארמייה השלישית]], בפורט סאם יוסטון שב[[סן אנטוניו]], טקסס. ב-3 באוקטובר 1941, לאחר השתתפות מוצלחת ב[[תימרוני לואיזיאנה]], קודם אייזנהאואר לדרגת [[בריגדיר גנרל]].{{הערה|1=[http://www.dwightdeisenhower.com/general.html "The Eisenhowers: The General"]. Dwightdeisenhower.com. Retrieved May 3, 2010.}} על אף שנודע ביכולותיו הארגוניות, בערב מלחמת העולם השנייה היה אייזנהאואר ללא ניסיון בפיקוד קרבי על גדוד, והיה רחוק מלהישקל על ידי רבים כמפקד פוטנציאלי על מבצעים גדולים.
 
== מלחמת העולם השנייה ==
שורה 139:
=== שחרור צרפת והניצחון באירופה ===
[[קובץ:Allied Commanders after Germany Surrendered.jpg|ממוזער|אייזנהאואר עם מפקדי בעלות הברית עם החתימה על כניעת גרמניה]]
לאחר ההתקדמות המהירה של בעלות הברית לאחר הפריצה מראש הגשר בנורמנדי והתמוטטות ההתנגדות של הצבא הנאצי בשטח צרפת באוגוסט-ספטמבר 1944, נוצר משבר לוגיסטי עצום ומשבר בהעברת האספקה לצבאות הברית, בייחוד של דלק. הלוטננט גנרל [[ג'ון ק"ה לי]] שהיה ממונה על [[שירותי האספקה של צבא ארצות הברית]] (SOS) ספג ביקורת רבה על התנהלות מושחתת, בין היתר על כך שמיד לאחר כיבוש [[פריז]] תפס לא פחות מ-167 בתי מלון ושיכן בהם את מטהו. קצינים בכירים רבים החשיבו אותו כאדם יהיר, מתמכר לתאוותיו וחסר משמעת, וכגורם עיקרי להאטת צבאותיהם ולאי יכולתם להשיג הכרעה מהירה במלחמה ולסיימה לפני תום שנת 1944. ביקורת רבה נמתחה על אייזנהאואר שלא השכיל להעביר את לי מתפקידו, על אף שדווקא הוא עצמו נמנה עם הדבקים ביותר בהבנת חשיבותה המכרעת של הלוגיסטיקה על שדה הקרב. הגנרל [[אורט יוז]], ראש מטה זירת המבצעים האירופית (ETOUSA) תמה על הוויתורים המפליגים של אייזנהאואר ללי, ורשם ביומנו: "אלכסנדר הגדול אהב חנפים".{{הערה|1=מקס הסטינגס, '''ארמגדון''', כנרת, זמורה-ביתן, דביר הוצאה לאור [[2007]], בתרגום [[כרמית גיא]], עמ' 57-5857–58.|ימין=כן}}
 
אייזנהאואר התעקש על [[קרב שפך הסכלדה|פתיחת נמל אנטוורפן]] ב-1944.
שורה 271:
אייזנהאואר ארגן את ממשלו כמו מטה צבאי. האנשים שעבדו מתחתיו היו אמורים לשלוט בפרטי פרטים במה שעשו, והוא היה אמור להחליט את ההחלטות הסופיות. כיוון שהמחלקות השונות המליצו לו המלצות שונות, נאלץ אייזנהאואר לפשר ביניהם כדי להגיע להחלטות.
 
אייזנהאואר נתן לשני יועציו הקרובים, הרברט בראונל ו[[לושיוס קליי]], לבחור את השרים שלו. בראונל, שהיה יועצו המשפטי של דיואי, מונה לתפקיד התובעלתובע הכללי. [[ג'ון פוסטר דאלס]], גם הוא עורך דין בעל קשרים עם דיואי, מונה למזכיר המדינה. דאלס היה מומחה ליחסי חוץ, לקח חלק בניסוח [[מגילת האומות המאוחדות]] ו[[חוזה סן פרנסיסקו]], ונסע יותר מ-900,000 קילומטרים במהלך שש השנים בהן כיהן כמזכיר המדינה.
 
אייזנהאואר ביקש למנות מנהיגים מהקהילה העסקית אל הקבינט שלו. צ'ארלס ארווין וילסון, מנכ"ל [[ג'נרל מוטורס]], היה מזכיר ההגנה הראשון שלו. ב-1957, הוחלף בנשיא [[פרוקטר אנד גמבל]], ניל מקלרוי. עבור תפקיד מזכיר האוצר, בחר בג'ורג' האמפרי, מנכ"ל כמה ארגוני פחם. מזכיר הדואר שלו, ארתור סאמרפילד, ומזכיר הפנים הראשון שלו, דאגלס מקיי, היו יבואני מכוניות. הסנאטור לשעבר סינקלייר וויקס, שהיה יו"ר איגוד היצרנים, מונה לתפקיד מזכירלמזכיר המסחר. כמה אנשי עסקים שמונו למשרות בקבינט - וילסון, האמפרי וגם הרולד טלבוט, מזכיר חיל האוויר, ורוברט רוס, סגן מזכיר ההגנה - נחקרו בידי הסנאט בגלל השקעותיהם וניגוד עניינים אפשרי במינויים. טלבוט ורוס נאלצו להתפטר כתוצאה מכך.
 
מינויים אחרים של אייזנהאואר לקבינט נועדו לגמול לאגפים הפוליטיים השונים. עזרא בנסון, שהיה חבר בכיר ב[[מורמונים|כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים]], נבחר לשמש כמזכיר החקלאות מטעם אגף טאפט של המפלגה. [[אובטה קאלפ הובי]] מונתה ל[[מזכיר הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית|מזכירת הבריאות, החינוך והרווחה]] הראשונה. היא הייתה חברת הקבינט השנייה לאחר [[פרנסס פרקינס]]. מרטין דרקין, דמוקרט ונשיא איגוד השרברבים, מונה לתפקיד מזכירלמזכיר העבודה. הבדיחה הייתה שהקבינט בארבע שנותיו הראשונות של אייזנהאואר כלל "תשעה מיליונרים ושרברב".
 
====סגן הנשיא====
שורה 304:
* [[ויליאם מקצ'סני מרטין]], יו"ר מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי-{{כ}}סוכנות החירום לייצוב
* פרנק פייס, סגן נשיא [[ג'נרל דיינמיקס]]-{{כ}}סוכנות החירום לתעבורה (התפטר ב-8 בינואר 1959)
* ג'ורג' בייקר, נשיא בית הספר לעסקים בהרוורד-{{כ}}סוכנות החירום לתעבורה (לאחר ה-8 בינואר 1959)
 
===מדיניות חוץ===
שורה 364:
 
====טילים בליסטיים====
[[קובץ:Thor first launch.jpg|ממוזער|220px|שיגור המבחן של [[תור (משגר)|תור]], ה-25 בינואר 1957]]
מתוך חשש שברית המועצות תפתח טילים בליסטיים לטווח ארוך לפני ארצות הברית, החל [[חיל האוויר של ארצות הברית]] בינואר 1956 לפתח את [[תור (משגר)|תור]], [[טיל בליסטי לטווח בינוני]] של 2,400 קילומטר. התוכנית התקדמה במהירות, וב-1958, עשרים משגרים עברו לשימוש [[חיל האוויר המלכותי]]. היה זה הניסוי הראשון בחלוקת נשק גרעיני ב[[נאט"ו]], והוא הוביל לעוד משלוחים של נשק גרעיני. ב-1959, פותח טיל יופיטר, טיל לטווח מעט יותר רחוק. בתחילת 1961 ועד 1963, הועברו שני משגרים לאיטליה ואחד לטורקיה.
 
שורה 606:
===מדיניות פנים===
====בלתי מפלגתיות====
[[קובץ:Eisenhower in the Oval Office.jpg|ממוזער|220px|אייזנהאואר בחדר הסגלגל, ה-29 בפברואר 1956.]]
בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, [[לינדון ג'ונסון]], ועם דובר בית הנבחרים [[סם רייבורן]] הדמוקרטים. [[ג'ין אדוארד סמית']], מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך:
 
שורה 649:
====תוכנית החלל====
{{ערך מורחב|המרוץ לחלל}}
ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס ה[[לוקהיד U-2]] מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין.{{הערה|Kay, Sean (April–May 2013). "America's Sputnik Moments". Survival. International Institute for Strategic Studies. 55 (2): 123–146. doi:10.1080/00396338.2013.784470}} ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין ה-1 ביולי 1957 והו-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל [[השנה הגאופיזית הבינלאומית]].{{הערה|Schefter, pp. 3-5}}
 
המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין [[ספוטניק 1]] אל [[מסלול לווייני נמוך]].{{הערה|Hardesty, Von; Eisman, Gene (2007). Epic Rivalry: The Inside Story of the Soviet and American Space Race. Washington, D.C.: National Geographic Society. p. 74. {{ISBN|978-1-4262-0119-6}}}} רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה [[הרולד מקמילן]], שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה.
שורה 675:
==סוף נשיאותו==
{{ערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960}}
[[התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית]] אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהוה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר דאז, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד.
 
[[קובץ:Eisenhower farewell address.ogg|ימין|ממוזער|נאום הפרידה של אייזנהאואר, ה-17 בינואר 1961. אורך 15:30.]]
ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מ[[החדר הסגלגל]]. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי [[הקומפלקס הצבאי-תעשייתי]]."
 
שורה 689:
גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד [[בארי גולדווטר]] בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל.
 
בבוקר ה-28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]], כתוצאה מ[[אי-ספיקת לב]]. למחרת היום הועברה גופתו אל [[הקתדרלה הלאומית של וושינגטון]] למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל [[הקפיטול]], וב-31 במרץ הוחזרה אל ה[[קתדרלה]] לצורך טקס לוויה אפיסקופלי.
 
באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979.
שורה 706:
אף על פי שרצה להאט או לבלום את ה[[ניו דיל]] ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. [[הנס מורגנטאו]] טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה.
 
[[קובץ:Meeting_with_President_Eisenhower._President_Kennedy,_President_Eisenhower,_military_aides._Camp_David,_MD._-_NARA_-_194198.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אייזנהאואר נפגש עם הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|ג'ון פ. קנדי]], ה-22 באפריל 1961, שלושה ימים לאחר [[הפלישה למפרץ החזירים]].]]
 
מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד ל[[ראש סגל הבית הלבן]], רעיון ששאל מהצבא.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/דווייט_אייזנהאואר"