פאול מרקר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ סדר תבניות בסוף הערך (בוט סדר הפרקים)
אין תקציר עריכה
שורה 3:
 
==קורות חייו==
מרקר נולד ב[[עיירה]] אוברלֶסניץ (Oberlößnitz) שליד [[דרזדן]] ב[[סקסוניה]], [[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]], למשפחת [[מעמד הפועלים|פועלים]] [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטית]]. עם סיום לימודיו בגיל 14 החל לעבוד בבתי מלון ב[[דרזדן]] וב[[המבורג]], ובשנת [[1911]] הצטרף ל[[איגוד מקצועי|איגוד]] עובדי המסעדות והמלונות. במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] שירת ב[[צבא האימפריה הגרמנית|צבא הגרמני]]. הוא השתתף ב[[מהפכת נובמבר]] [[1918]] בדרזדן, ובשנת [[1920]] הצטרף ל[[המפלגה הקומוניסטית של גרמניה|מפלגה הקומוניסטית של גרמניה]] ועבד במחלקת האיגודים המקצועיים של המפלגה. בין השנים [[1925]]–[[1932]] היה מרקר לחבר ה[[פרלמנט]] ה[[פרוסיה|פרוסי]]. בשנת [[1926]] החל להיות פעיל ב[[קומינטרן]], שם פגש קומוניסטים יהודים רבים. מרקר נקט עמדה עוינת כלפי [[המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה]], ועל כן במרץ [[1930]], כאשר ניסתה המפלגה הקומוניסטית להתקרב אל הסוציאל-דמוקרטים, הוא הודח מה[[פוליטבירו]] של המפלגה הקומוניסטית. בשנים [[1931]]–[[1933]] היה מרקר שליח הקומינטרן ב[[ארצות הברית]] תחת השם הבדוי '''פול פרנקה'''.{{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=yahqnBEEbQEC&pg=PA43 Jeffrey Herf, '''Divided memory: the Nazi past in the two Germanys''', Harvard University Press, 1997, page 43]}}
 
בשנות [[מלחמת העולם השנייה]] היה מרקר מזכיר הועד הגרמני החופשי ב[[אמריקה הלטינית]]{{הערה|{{על המשמר||הוועד הגרמני במוסקבה ממשלת פרוסיה המזרחית|1944/08/15|00119}}}} ומנהיג הקומוניסטים הגרמנים במקסיקו{{הערה|{{דבר||התקפת מזרח גרמניה על ציונות, טיטואיזם וטרוצקיזם|1953/01/16|00416}}}}. לאחר המלחמה הוא הגיע למזרח גרמניה והיה חבר הועד המרכזי של מפלגת האחדות הסוציאליסטית{{הערה|{{קול העם||מפלגת האחדות הסוציאליסטית תטוהר מלאומנים|1949/01/25|00303}}}}. מרקר דרש שגרמניה המזרחית תשיב ליהודים את הרכוש שנגזל מהם על ידי הנאצים{{הערה|{{הארץ1||מזרח גרמניה והרכוש היהודי|1954/01/29|00502}}}}.
עם פתיחת [[משפטי פראג]] בנובמבר [[1952]], הואשם מרקר ב[[אמצעי תקשורת|תקשורת]] [[גרמניה המזרחית|המזרח-גרמנית]] בקשר עם הנאשמים במשפט. [[מכתב]]ים ששלח מרקר ל[[נשיא]] גרמניה המזרחית [[וילהלם פיק]], שבהם הזים את הטענות נגדו, לא הועילו, ובתחילת חודש דצמבר 1952 הוא [[מעצר|נעצר]]. ב-[[20 בדצמבר]] 1952 התפרסם כתב האשמה נגדו, שבו הואשם בהיותו "סוכן [[אימפריאליזם|אימפריאליסטי]] [[ציונות|ציוני]]".{{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=bbuQzfFmXv4C&pg=PA171 Jay Howard Geller, '''Jews in post-Holocaust Germany, 1945-1953''', Cambridge University Press, 2005, page 171]}} בנוסף, הוא נחשד בשותפות עם [[נואל פילד]], אמריקאי שהואשם בהיותו איש [[CIA|סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית]], וקשרים עמו שימשו רקע ל[[משפט ראווה|משפטי ראווה]] נגד מנהיגים קומוניסטים ב[[מזרח אירופה]]. משפטו של מרקר התמהמה בגלל מותו של [[יוסיף סטלין|סטלין]], או משום שההאשמות נגד נואל פילד נזנחו. בסופו של דבר נידון מרקר במרץ 1955 [[בדלתיים סגורות]] לשמונה שנות [[מאסר]] בהתאם לחוק שכוון במקור נגד ה[[נאצים]]. ב-[[27 בינואר]] [[1956]] שוחרר מהכלא, ופנה במכתב לווילהלם פיק בדרישה לטיהור מלא, תוך האשמת [[לברנטי בריה]] בהאשמות נגדו. ב-[[29 ביולי]] 1956 אימץ הוועד המרכזי את המלצתה של ועדת בדיקה שההאשמות נגד מרקר לא הוכחו, ועל כן הוא טוהר מההאשמות נגדו. מרקר הגיב בדרישה לטיהור מלא, אך זה לא ניתן לו, והוא לא שב לתפקיד מרכזי במפלגה.{{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=yahqnBEEbQEC&pg=PA151 Jeffrey Herf, '''Divided memory: the Nazi past in the two Germanys'''], pages 151-157}}
 
ב[[משפטי פראג]] בנובמבר [[1952]], הואשם מרקר ב[[אמצעי תקשורת|תקשורת]] [[גרמניה המזרחית|המזרח-גרמנית]] בקשר עם הנאשמים במשפט, והוצג כטרוצקיסט. בהמשך, סולק מרקר מהפוליטבירו{{הערה|{{הצופה||סר חינו של אייזלר|1952/12/31|00119}}}}. [[מכתב]]ים ששלח מרקר ל[[נשיא]] גרמניה המזרחית [[וילהלם פיק]], שבהם הזים את הטענות נגדו, לא הועילו, ובנובמבר 1952 הוא [[מעצר|נעצר]]{{הערה|{{הצופה||גרהררט אייזלר עומד להאסר?|1952/11/28|00115}}}}. ב-[[20 בדצמבר]] 1952 התפרסם כתב האשמה נגדו, שבו הואשם בהיותו "סוכן [[אימפריאליזם|אימפריאליסטי]] [[ציונות|ציוני]]".{{הערה|[http://books.google.com/books?id=bbuQzfFmXv4C&pg=PA171 Jay Howard Geller, '''Jews in post-Holocaust Germany, 1945-1953''', Cambridge University Press, 2005, page 171]}}{{הערה|{{על המשמר||2 מנהיגים קומוניסטים בדד"ר נאשמים בציונות טיטואיזם וריגול|1953/01/05|00410}}}}. בנוסף, הוא נחשד בקשרים עם ועם [[ג'יימס ורבורג]]{{הערה|{{הצופה||ד"ר וארבורג מכחיש|1953/01/08|00309}}}} ו[[נואל פילד]], אמריקאי שהואשם בהיותו איש [[CIA|סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית]], וקשרים עמו שימשו רקע ל[[משפט ראווה|משפטי ראווה]] נגד מנהיגים קומוניסטים ב[[מזרח אירופה]]. האשמה נוספת שהועלתה נגדו היתה שבימי מלחמת העולם השנייה הוא הרשה לנאצים לחסות תחת הועד הגרמני החופשי שניהל במקסיקו{{הערה|{{קול העם|ליאו כץ|העלילה על אנטישמיות ברפובליקה הגרמנית הדימוקרטית|1953/02/13|00204}}; {{קול העם||המשך|1953/02/13|00703}}}}.
 
עם פתיחת [[משפטי פראג]] בנובמבר [[1952]], הואשם מרקר ב[[אמצעי תקשורת|תקשורת]] [[גרמניה המזרחית|המזרח-גרמנית]] בקשר עם הנאשמים במשפט. [[מכתב]]ים ששלח מרקר ל[[נשיא]] גרמניה המזרחית [[וילהלם פיק]], שבהם הזים את הטענות נגדו, לא הועילו, ובתחילת חודש דצמבר 1952 הוא [[מעצר|נעצר]]. ב-[[20 בדצמבר]] 1952 התפרסם כתב האשמה נגדו, שבו הואשם בהיותו "סוכן [[אימפריאליזם|אימפריאליסטי]] [[ציונות|ציוני]]".{{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=bbuQzfFmXv4C&pg=PA171 Jay Howard Geller, '''Jews in post-Holocaust Germany, 1945-1953''', Cambridge University Press, 2005, page 171]}} בנוסף, הוא נחשד בשותפות עם [[נואל פילד]], אמריקאי שהואשם בהיותו איש [[CIA|סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית]], וקשרים עמו שימשו רקע ל[[משפט ראווה|משפטי ראווה]] נגד מנהיגים קומוניסטים ב[[מזרח אירופה]]. משפטו של מרקר התמהמה בגלל מותו של [[יוסיף סטלין|סטלין]], או משום שההאשמות נגד נואל פילד נזנחו. בסופו של דבר נידון מרקר במרץ 1955 [[בדלתיים סגורות]] לשמונה שנות [[מאסר]] בהתאם לחוק שכוון במקור נגד ה[[נאצים]]. ב-[[27 בינואר]] [[1956]] שוחרר מהכלא{{הערה|{{שערים||מנהיג קומוניסטי|1956/03/29|00322}}}}, ופנה במכתב לווילהלם פיק בדרישה לטיהור מלא, תוך האשמת [[לברנטי בריה]] בהאשמות נגדו. ב-[[29 ביולי]] 1956 אימץ הוועד המרכזי את המלצתה של ועדת בדיקה שההאשמות נגד מרקר לא הוכחו, ועל כן הוא טוהר מההאשמות נגדו. מרקר הגיב בדרישה לטיהור מלא, אך זה לא ניתן לו, והוא לא שב לתפקיד מרכזי במפלגה.{{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=yahqnBEEbQEC&pg=PA151 Jeffrey Herf, '''Divided memory: the Nazi past in the two Germanys'''], pages 151-157}}.
 
{{-}}