אוזון – הבדלי גרסאות

ב[[טמפרטורת החדר]] האוזון הוא גז חסר צבע. [[טמפרטורת רתיחה|טמפרטורת הרתיחה]] שלו היא 161 [[קלווין]] (בטמפרטורה נמוכה מזו האוזון הופך ל[[נוזל]] כחול כהה), ו[[טמפרטורת היתוך|טמפרטורת ההיתוך]] שלו היא 80 קלווין (בטמפרטורה נמוכה מזו האוזון הופך ל[[מוצק]] כחול כהה). בניגוד ל-OלO₂ האוזון [[דיאמגנטיות|דיאמגנטי]]. סף הריכוז להרחה של אוזון באוויר הוא בין 0.0076 ל 0.036 [[חלקים למיליון]] (ppm).

ההיתקלות הראשונה באוזון התרחשה ב-[[1785]] כאשר ה[[מדען]] [[מרטינוס ון מארום]]{{אנ|Martin van Marum}}, שהתעניין מאוד ב[[חשמל]], בנה בעזרתו של [[ג'ון קאתברטסון]] [[גנרטור]] חשמלי המופעל על ידי חיכוך (חשמל אלקטרו סטאטי) בדומה לגנרטור ון דה גראף, במהלך אותו [[ניסוי]] נוצר [[מתח חשמלי]] הקרוב ל-750 מיליון [[וולט]]. בנוסף למטען החשמלי אשר הפקתו הייתה מטרת הניסוי, תיארו הנוכחים תחושה מוזרה של מעין [[קורי עכביש]] העוטפים אותם. תחושה זו לוותה ב[[ריח]] חריף אשר היה ניתן להרגיש בו גם למרחק של כתשעה עד עשרה [[מטר|מטרים]] מהגנרטור. מארום ציין ברשימותיו כי זהו "ריחו של החשמל", ואף שיער כי זו השפעת החשמל על [[אוויר]] או [[חמצן]], אך לא התעניין הרבה מעבר לכך בתופעה.

בשנת [[1840]], כ-55 [[שנה|שנים]] לאחר ההיתקלות הידועה הראשונה באוזון, הבחין גם ה[[כימאי]] [[כריסטיאן שנביין]]{{אנ| (Christian Friedrich Schönbein}}), במהלך ניסויים ב[[חמצון]] וב[[אלקטרוליזה]] של מים, באותו ריח חריף אותו תיאר מארום. בניגוד למארום אשר לא התעניין ב[[כימיה]], שונביין התעניין בתופעה, ואף כינה את ה[[גז]] בעל הריח החריף שנוצר בשם אוזון, מהמילה ה[[יוונית]] אוזיין שמשמעותה: "להריח".