מוזיקה מזרחית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 40:
בעוד זמרי החפלות התבססו על מוזיקה תימנית וארצישראלית ("חנה'לה התבלבלה" שילוב של שני שירים [[סאטירה|סאטיריים]] שנכתבו על ידי [[נתן אלתרמן]] ללחן [[מוזיקת כליזמרים|כליזמרי]]), זמרי המועדונים התבססו על רוק בריטי ואמריקאי וכן על פזמונאות צרפתית ואיטלקית. למשל, סגנון [[סן רמו]] בשיר "איני יכול" של נסים סרוסי, וסגנון יווני כמו בשיר "נערה ממש אוצר" של [[עליזה עזיקרי]]. מאוחר יותר בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] החלו שני הסגנונות להתגבש יחדיו למה שמכונה "מוזיקה מזרחית" או "מוזיקה ים-תיכונית".
התפתחות שני הערוצים והשילוב ביניהם, התלווה ליחס מפלה ומתנשא מצד ההגמוניה התרבותית והחברתית בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהדרת סגנון מוזיקלי זה מהמרחב הציבורי, ביחס מזלזל, ובהכלה של הסגנון המוזיקלי בתוך גטאות תרבותיות, כגון שעה מיוחדת בו הושמעה המוזיקה בערוצי הרדיו (למשל, התוכנית "על הדבש ועל הכיפק" שהחלה משודרת ב[[גל"צ]] מ-1982). המוזיקה התפתחה הרחק מהמרכזים הקאנוניים, והופצה באמצעות קסטות, ומכאן גם השם "מוזיקת הקסטות". ביטוי נוסף להדרת הסגנון מוזיקלי זה הוא כינויו "מוזיקה מזרחית", בעוד המוזיקה העברית ההגמונית שמרה לעצמה את השם "מוזיקה ישראלית". זאת על אף שבמידה רבה המוזיקה המזרחית היא זו שהגשימה את רצונם של מייסדי המוזיקה העברית בישראל, כגון [[נח שפירא]], [[דוד זהבי]], [[מרדכי זעירא]] ו[[ידידיה אדמון]], לייצר שילוב בין המוזיקה המערבית ובין המוזיקה הערבית. בפועל, אותם יוצרים
== הכניסה לזרם המרכזי ==
| |||