חוחובה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←גידול החוחובה ושימושיה: הסרת תבנית שנוצרה בטעות תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
אילון אבנרי (שיחה | תרומות) קו מפריד בטווח מספרים |
||
שורה 2:
'''חוחובה''' ([[שם מדעי]]: '''Simmondsia chinensis'''; שם עממי: '''Jojoba''') הוא [[שיח]] שמוצאו מ[[מדבר]]יות [[מדבר סונורה|סונורה]] ו[[מדבר מוהאבי|מוהאבי]] בדרום [[קליפורניה]], [[אריזונה]] ואזורי [[מקסיקו]] השכנים להן.
גובהו של השיח מגיע ל-
הפרחים קטנים, ירקרקים-צהבהבים וללא עלי כותרת. כל צמח הוא חד ביתי, משמע [[זכר]] או [[נקבה]], אך קיימים הרמאפרודיטים נדירים ביותר. הפרי הוא דמוי בלוט באורך
==גידול החוחובה ושימושיה==
[[קובץ:Jojoba.seed.jpg|שמאל|ממוזער|250px|זרע החוחובה]]
את החוחובה מגדלים בין היתר להפקת השמן (המכונה "[[שמן חוחובה]]") מזרעיה. השמן מתייחד בכך שיש בו שרשרות ישרות ארוכות ביותר (C40-C46) של [[אסטר]] ללא [[טריגליצרידים]], מה שהופך אותו דומה יותר בתכונותיו לשומן ה[[עור]] מאשר שמנים צמחיים אחרים, תכונה מועילה לשימוש קוסמטי. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן [[לווייתנאים|לווייתנים]] ומהווה תחליף לו.
השמן ניתן לזיקוק משום שהוא חסר ריח וצבע ועמיד לחימצון, במצב זה הוא משמש לרוב כחומר לחות בקרמים או שמן נושא לבישום. שמן חוחובה משמש גם לייצור [[ביודיזל]], תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה, בגלל היותו חומר שימון המתפרק טבעית.
מגדלים חוחובה במספר אזורים מדבריים בעולם וביניהם [[ישראל]], [[ארגנטינה]], [[מקסיקו]], [[פרו]] ו[[ארצות הברית]].
הצמחים הראשונים הובאו לישראל למכון לחקר הנגב ב-1961 ולאחר מאמצי מחקר שארכו כ-25 שנים, פותחו זנים ונמצאו דרכי ריבוי שהביאו את ישראל להיות יצרנית שמן החוחובה הגדולה בעולם עם נתח שוק של 40% כשקיבוץ [[חצרים]] הוא המגדל והיצרן הגדול ביותר בישראל. רוב שטחי החוחובה ב[[ישראל]], כ-3,000 דונם, נמצאים ב[[נגב]] ומושקים בעזרת טפטפות תוך ניצול [[מים אפורים]]. מדינת [[ישראל]] נמצאת במקום השלישי בעולם בהפקת יבולי חוחובה, אחרי [[ארצות הברית]] ו[[ארגנטינה]].
| |||