הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ פלרמסטון->פלמרסטון - תיקון תקלדה בקליק
מ פלרמסטון->פלמרסטון - תיקון תקלדה בקליק
שורה 90:
ב-[[1802]] הוא ירש מאביו את תואר האצולה ה[[אירלנד|אירי]] שלו. ב-[[1807]] הוא נבחר להיות חבר הפרלמנט מטעם הטורים וב-[[1809]] הוא מונה להיות השר האחראי על ענייני הכספים של הצבא ב[[משרד המלחמה]]. במשרה זו הוא החזיק עד [[1828]] ושנה קודם לכן הוא נכנס כחבר [[קבינט ממשלת בריטניה|לקבינט]] כאשר [[ג'ורג' קנינג]] נבחר להיות ראש הממשלה. פחות משנה לאחר מכן הוא התפטר מהממשלה יחד עם חסידים נוספים של קנינג.
 
בשיבתו באופוזיציה הוא העביר את תשומת לבו למדיניות החוץ והוא כיהן כשר החוץ בין השנים [[1830]]–[[1834]], [[1835]]–[[1841]] ו-[[1846]]–[[1851]], כאשר המפלגה הוויגית הייתה בשלטון, וטיפל בשורה של משברים באירופה ומחוץ לה. כמה מפעולותיו התקיפות, שכיום מוגדרות לעיתים כהתערבות ליברלית, היו שנויות במחלוקת באותה תקופה ונותרו כאלה עד היום. ב-[[1852]] הוא מונה לתפקיד [[מזכיר הפנים (הממלכה המאוחדת)|שר הפנים]] בממשלת הקואליציה של [[ג'ורג' המילטון-גורדון|הלורד אברדין]] ושאליה הוכנס [[ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון|הלורד ג'ון ראסל]] כ[[מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים|שר החוץ]] בהתעקשות חסידיו של [[רוברט פיל]]. הוא העביר כמה רפורמות חברתיות אך התנגד לרפורמות שנגעו ל[[זכות הצבעה|זכות ההצבעה]]. כאשר אי שביעות הרצון הציבורית על רקע [[מלחמת קרים]] גרמה לנפילת הממשלה ב-[[1855]], היה פרלמרסטון, למרות חוסר האמון שרחשה לו [[ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת|המלכה ויקטוריה]], ליחיד שיכול היה כראש הממשלה להשיג רוב ב[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט]]. פלרמסטוןפלמרסטון כיהן כראש הממשלה בין השנים [[1855]]–[[1858]] ובין השנים [[1859]]–[[1865]], עד למותו בגיל 81, חודשים ספורים לאחר שניצח בבחירות הכלליות עם רוב גדול יותר מזה שעמד לזכותו לפניהן. הוא היה, נכון להיום, ראש הממשלה הבריטי האחרון שמת בכהונתו.
 
היסטוריונים רואים בו את אחד משרי החוץ הגדולים ביותר של בריטניה, בשל טיפולו במשברים גדולים, מחויבותו למאזן הכוחות שהפך את בריטניה לקול המכריע במחלוקות בינלאומיות רבות, כישורי הניתוח שלו ומחויבותו לאינטרסים הבריטיים. למדיניותו בנוגע ליחסים עם [[הודו הבריטית|הודו]], [[איטליה]], [[בלגיה]] ו[[ספרד]] הייתה השפעה ארוכת טווח, בעוד שמדיניותו בנוגע ליחסים עם [[צרפת]], [[האימפריה העות'מאנית]] ו[[ארצות הברית]] הוכחה כבת חלוף. הוא היה מומחה לניצול דעת הקהל והלאומיות הבריטית. על חולשותיו ניתן למנות חוסר ניהול נכון של יחסים בין אישיים ואי הסכמה ארוכת שנים עם המלכה על תפקידה של המלוכה בעיצוב מדיניות החוץ.
שורה 118:
 
==שר המלחמה (1828–1829)==
נאומו של פלמרסטוןפלרמסטון לא הנחיל לו הצלחה מרובה, שכן [[ספנסר פרסיבל]], שהקים ממשלה ב-[[1809]],ביקש ממנו לקבל את תפקיד [[שר האוצר של בריטניה|שר האוצר]], אז תפקיד בעל חשיבות פחותה יותר בהשוואה לזו שהייתה החל מאמצע המאה ה-19. פלמרסטון העדיף לקבל את תפקיד [[משרד המלחמה|שר המלחמה]], שהיה כרוך בלעדית בעניינים הכספיים של הצבא. הוא לא זכה במושב בקבינט ונותר בתפקיד זה במשך עשרים שנה.
 
ב-[[1 באפריל]] [[1818]], קצין בדימוס בשכר חלקי, [[לוטננט]] דייוויס, שהיה ממורמר על המלצת משרד המלחמה לפנסיה צבאית עבורו, וגם סבל משיגעון, ירה בפלמרסטון כאשר זה עלה במדרגות משרד המלחמה. הכדור שרט את גבו של פלמרסטון ופצע אותו קלות. לאחר שנודע לפלרמסטון שדייוויס היה משוגע, הוא שילם עבור הגנתו המשפטית ודייוויס נשלח לאשפוז ב[[בית החולים בת'לם]].