הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון – הבדלי גרסאות

בשיבתו באופוזיציה הוא העביר את תשומת לבו למדיניות החוץ והוא כיהן כשר החוץ בין השנים [[1830]]–[[1834]], [[1835]]–[[1841]] ו-[[1846]]–[[1851]], כאשר המפלגה הוויגית הייתה בשלטון, וטיפל בשורה של משברים באירופה ומחוץ לה. כמה מפעולותיו התקיפות, שכיום מוגדרות לעיתים כהתערבות ליברלית, היו שנויות במחלוקת באותה תקופה ונותרו כאלה עד היום. ב-[[1852]] הוא מונה לתפקיד [[מזכיר הפנים (הממלכה המאוחדת)|שר הפנים]] בממשלת הקואליציה של [[ג'ורג' המילטון-גורדון|הלורד אברדין]] ושאליה הוכנס [[ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון|הלורד ג'ון ראסל]] כ[[מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים|שר החוץ]] בהתעקשות חסידיו של [[רוברט פיל]]. הוא העביר כמה רפורמות חברתיות אך התנגד לרפורמות שנגעו ל[[זכות הצבעה|זכות ההצבעה]]. כאשר אי שביעות הרצון הציבורית על רקע [[מלחמת קרים]] גרמה לנפילת הממשלה ב-[[1855]], היה פרלמרסטון, למרות חוסר האמון שרחשה לו [[ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת|המלכה ויקטוריה]], ליחיד שיכול היה כראש הממשלה להשיג רוב ב[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט]]. פלרמסטוןפלמרסטון כיהן כראש הממשלה בין השנים [[1855]]–[[1858]] ובין השנים [[1859]]–[[1865]], עד למותו בגיל 81, חודשים ספורים לאחר שניצח בבחירות הכלליות עם רוב גדול יותר מזה שעמד לזכותו לפניהן. הוא היה, נכון להיום, ראש הממשלה הבריטי האחרון שמת בכהונתו.

נאומו של פלמרסטוןפלרמסטון לא הנחיל לו הצלחה מרובה, שכן [[ספנסר פרסיבל]], שהקים ממשלה ב-[[1809]],ביקש ממנו לקבל את תפקיד [[שר האוצר של בריטניה|שר האוצר]], אז תפקיד בעל חשיבות פחותה יותר בהשוואה לזו שהייתה החל מאמצע המאה ה-19. פלמרסטון העדיף לקבל את תפקיד [[משרד המלחמה|שר המלחמה]], שהיה כרוך בלעדית בעניינים הכספיים של הצבא. הוא לא זכה במושב בקבינט ונותר בתפקיד זה במשך עשרים שנה.