התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

אף על פי שהשלטונות הערבים מיעטו להכניס את השבטים למרחבים העירוניים בארץ ישראל, נקודות היישוב ברצועת החוף זכו ליחס מיוחד וברובן פינו חלקים גדולים מהאוכלוסייה הקודמת לטובת איכלוס אוכלוסייה מוסלמית. לאורך כל התקופה האומיית והעבאסית השלטונות הערביים ניסו ליישב את ערי החוף באוכלוסייה נאמנה להם, כחלק מאסטרטגיה של הגנה מפני הפשיטות הביזאנטיות מהים.{{הערה|[[עמיקם אלעד]], ערי -החוף של ארץ- ישראל בתקופה הערבית (640–1099 לספירת הנוצרים) על- פי מקורות ערביים, עמ' 158-161.}} לשלטונות לא היה קל למצוא מוסלמים שהיו מוכנים לאכלס את ערי החוף מכיוון שרובם ככולם היו רגילים לחיים נומאדים ולקרבה למדבר. החשש מהים היה כל כך ממשי לגביהם עד שצריך היה לפתותם בעזרת מסורות, שיוחסו ל[[מוחמד]], והבטיחו את גן העדן ללוחמים העולים על ספינות בים או המתגוררים בערי החוף. לזה השלטונות הוסיפו חלוקת אדמות (את בתי המגורים של תושבי העיר אשר גלו מהן), בניית מסגדים, הרחבת בניינים והעלאת שכר. ערי החוף בכלל אוכלסו על ידי ערב רב של עמים, כאשר האלמנט המכריע ביניהם היו [[פרסים]].

 

 

[[אסלאמיזציה|האיסלמיזציה]] של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון [[בית אומיה|בית אומייה]] (750-640) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה. בתקופת השלטון [[בית עבאס|העבאסי]] (942-750) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "[[תנאי עומר]]", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית. בתקופת [[השושלת הפאטמית|השושלת הפאטימית]] (1099-942) נגזרו גזרות שמד נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו או המירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולים תועלתיים. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית.{{הערה|שם=הערה מספר 25447151:0|{{צ-ספר|מחבר=רבקה שפק-ליסק|שם=מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640)|מקום הוצאה=ראשון לציון|שנת הוצאה=2018|מו"ל=ידיעות ספרים}}}}