עמק שילה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
LEVAVI (שיחה | תרומות)
LEVAVI (שיחה | תרומות)
שורה 25:
'''[[עמק]] שילה''' (ב[[ערבית]]: '''סהל כפר אסתונא''') הוא הדרומי בין עמקי-[[השומרון]] הגדולים. [[נחל שילה]] מתחיל בצפון-מערב העמק ומנקז אותו, ועל-כן העמק וּסביבתו הוא האזור המזרחי ביותר ב[[אגן ניקוז]] [[הירקון]].
==היסטוריה==
לפי עדויות [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיות]] אזור העמק היה מיושב החל מ[[תקופת הברזל בארץ ישראל]]. העמק מוקף במספר [[אתר ארכאולוגי|אתרים ארכאולוגיים]], שהעיקרי בהם הוא "חירבת אִסתוּנא", במזרחו. האתר כולל ממצאים ארכאולוגים מהתקופה ההלניסטית, [[התקופה הרומית בארץ ישראל|התקופה הרומית]], [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|התקופה הביזנטית]] ו[[התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל]]. האתר ממוקם בראש גבעה מוקפת אורנים בקצה הדרום מזרחי של עמק שילה. עד תחילת המאה ה-20 המקום היה מיושב והיה נקודת ההתיישבות המרכזית באזור עמק שילה, ומכאן שמו הערבי של העמק "סהל כפר אִסתוּנא". במקום שרידי בריכות חצובות, בורות מים, חורבות מבנים מה[[תקופהמהתקופה הרומית]] והביזנטית, עמודים, כותרות ומשקופים מעוטרים. המבנה המרכזי בנוי מאבני גזית ונקרא "אל חבס". מממדיו ומגודל אבניו נראה שהוא נועד להגן על המבוא המזרחי של העמק. בסמוך נמצא גם מאקם קבר שייח מוחמד.
 
בשנת 1870, ביקר חוקר ארץ ישראל [[ויקטור גרן]] במקום וכתב:{{ציטוטון|בשעה ארבע וחמש עשרה דקות הגענו לכפר אסתונא. על גבעה לא גבוהה, שמדרונה המערבי תלול יחסית וטרשי ואילו מדרוניה האחרים נוחים הרבה יותר לגישה, פזורים עיי כפר ערבי. קבר שעודנו עומד על תלו, הקרוי על שם שיח' מחמד, חוסה בצל אלה זקנה. הוא נבנה בחלקו הגדול מאבנים עתיקות יפות. על המשקוף של פתחו עוצבו משולש, מעגל וריבוע. בכפר הזה היו בתי מגורים קטנים שקמרון תקרתם עגול או מחודד כלשהו, והם גובבו במתחמו של מבצר שקדם להם, ושעכשיו קשה לעמוד היטב על היקפו. הוא עצמו נבנה מאבני גזית גדולות. שרדו ממנו קווי הקירות של אולם מלבני, שאורכו שלושים ושמונה צעד ורוחבו שישה. עובי הכתלים היה מטר. פה ושם רואים בין החורבות בורות מים חצובים בסלע וכמה נציבי עמודים פזורים על הארץ}}{{הערה| [[ויקטור גרן]],[https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=88243124 תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך חמישי : השומרון (ב)], ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984. עמודים 19-20}}.