לבירינת – הבדלי גרסאות

בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים של כתבי היד מאוחר יותר הועברו ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], בצרפת ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] [[אמנות גותית|הגותית]], שהידועות שבהן הן [[שארטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון צרפת. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] בצרפת, שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ושארטר בצפון ומערבה מטהודרומה לאלו של [[אוסר]] ו[[נוור (צרפת)|נוור]] (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השארטרי" של הלבירינת, כיוון שהוא מופיע על רצפת [[קתדרלת שארטר]], שבה לבירינת הכנסייה הגדול ביותר - ויש שאומרים היפה ביותר - שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת של 11 המסלולים של שארטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] מנזריים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת הקתדרלה של שרטר סביב [[1215]]. המקור של טיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה שארטר, אלא דרומה משם, במנזרים של אוסר, שהיו המרכז של למידה בנדיקטינית במהלך המחצית השנייה של [[המאה התשיעית]].