לבירינת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏היסטוריה: דיוק קישור
מ ←‏היסטוריה: ניסוח
שורה 33:
עיצוב לבירינת חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית ובאופן יותר ספציפי, הם היו התוצר של ה[[סקריפטוריום]] המנזרי, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות ה[[בנדיקטינים|בנדיקטיניות]] שאחזו במונופול על הלמידה ב[[ימי הביניים]]. ה[[נזיר]]ים עשו שימוש בלבירינת למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של לבירינתים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה הלבירינת הכריתי העתיק, בניגוד למבוך ה[[האימפריה הרומית|רומאי]] הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים ה[[קרל הגדול|קרולינגים]] החדשים.
 
בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים של כתבי היד מאוחר יותר הועברו ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], בצרפת ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] [[אמנות גותית|הגותית]], שהידועות שבהן הן [[שארטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון צרפת. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] בצרפת, שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ושארטר בצפון ומערבה מטהודרומה לאלו של [[אוסר]] ו[[נוור (צרפת)|נוור]] (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השארטרי" של הלבירינת, כיוון שהוא מופיע על רצפת [[קתדרלת שארטר]], שבה לבירינת הכנסייה הגדול ביותר - ויש שאומרים היפה ביותר - שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת של 11 המסלולים של שארטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] מנזריים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת הקתדרלה של שרטר סביב [[1215]]. המקור של טיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה שארטר, אלא דרומה משם, במנזרים של אוסר, שהיו המרכז של למידה בנדיקטינית במהלך המחצית השנייה של [[המאה התשיעית]].
 
ההבדל המהותי בין לבירינת מטיפוס נוצרי ולקודמיו המנזריים הוא החפיפה בצורת הצלב. הצלב שולב על ידי מעצורים שהוכנסו לאורך הצירים מזרח, צפון והדרום, בנוסף לאלו שקיימים בקצה המערבי. כל המעגלים השלמים חולקו לחצאי מעגלים ורבעי מעגלים, וזה בתורו הצריך חזרות נוספות של המסלול לאור העובדה שהעלייה הרוחנית לרגל נעצרה בארבעה צירים של הנקודות המרכזיות של ה[[מצפן]]. דבר זה יצר צורת [[צלב]], ולמעשה סייע ב"ניצור" הצורה [[פגניות|הפגאנית]]. מה שנוצר הוא עיצוב הרבה יותר מורכב מקודמו המנזרי. עם זאת, הוא עדיין מניח את הדעת מבחינה אסתטית, ייתכן מפני שהקווים המלבניים של הצלב יוצרים נקודת נגד לסימטריה של מעגלים קונצנטרים.