|
==היסטוריה==
ישנה סברה שלפחות חלק מתושבי הכפר נמנים עם שבט הג'מאסין [[בדואים|הבדואי]] מ[[בקעת הירדן]] שנזכר ברישומי מס עות'מאניים של שנת [[1596]] במחוז [[שכם]]. ברישומים צויינו מיסים ששילם על רעיית עדרי-תאו. מכיוון שלא הוזכרו יבולים יש להניח כי השבט קיים אורח חיים נוודי. בזמן השלטון המצרי ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] (כיבוש בן עשר שנים) הגיעו לכפר [[מהגרים]] מ[[מצרים]] ומ[[סודאן]]שוליים{{הערה|{{NFC|רבקההערות שפק ליסק|רוב המוסלמים בארץ במאה ה-19 ממוצא מצרי|0024-D-120742-00|14 ביוני 2017}}שוליים}}.
על פי נתוני [[מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל]] מנתה אוכלוסיית הכפר 566 איש. ב[[סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל|סקר האוכלוסין]] שנערך בשנת 1945, הוערך מספר התושבים ב-1,080 נפש{{הערה|שם=נתוני מפקד אוכלוסין המנדטורי|{{סקר הכפרים|טבלה=I|נפה=Jaffa|עמוד=052}}}} שתאם גידול כללי בשיעור דומה של אוכלוסיית [[מישור החוף]] הערבית{{הערה|הגאוגרף [[משה ברוור]], במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" (מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81) שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים ולא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. לעומתו, כותב בני מוריס בספרו "קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי", כי בשנות ה-30 "ניכר תהליך של התרוששות מתמדת בכפרי ההר ובערים שבתוך הארץ פנימה, שנתלווה לו מעבר אוכלוסייה אל עיבורי חיפה ויפו, שם צצו והתפרסו שכונות עוני"}}.
כלל שטח הכפר 1,365 דונם, מתוכם 714 בבעלות יהודית, 529 בבעלות ערבית ו-122 בבעלות ממשלתית{{הערה|שם=נתוני מפקד אוכלוסין המנדטורי}}. עד תקופת שלטון המנדט הבריטי עסקו תושבי הכפר בעיקר בגידול ג'מוסים, ומשנות ה-20 התבססה כלכלת הכפר על משק חלב. חלק נוסף מהתושבים עסק ב[[חקלאות]] וחלק עבדו כפועלים בפרדסי [[שרונה (מושבה)|שרונה]]. הילדים למדו בבית הספר ב[[שייח' מוניס]].
במהלך [[המרד הערבי]], באוגוסט [[1936]], תקפה [[ההגנה]] בכפר, בחריגה כמעט בודדה מ[[מדיניות ההבלגה]] אותה נקטה לאורך המאורעות{{הערה|[[בני מוריס]], "קורבנות", הוצאת עם עובד, 2003}}.
בסוף [[1947]], לאחר פינוי הכפר הסמוך [[סומייל]] מתושביו, היווה ג'מאסין אל-ע'רבי [[מובלעת]] ערבית בין תל אביב ל[[רמת גן]]; את הכפר סבבו יישובים יהודיים וכל הדרכים אליו היו תחת פיקוח [[כוח המגן העברי]]. כפי הנראה ננטש הכפר על ידי רבים מתושביו (ומפליטי סומייל שהשתכנו בו) בשל ה[[כיתור]]. בינואר [[1948]] הערבים המעטים שנותרו בכפר יזמו את נטישתו ופנו ל[[ההגנה|הגנה]], בבקשה שתקבל את השמירה עליו ותמנע בזיזתו בידי ערבים אחרים. היהודים ביקשו מהערבים שיחתמו על מסמך בו יכתב שהכפר נמסר לשמירתם מרצונם הטוב של הערבים, כדי למנוע אפשרות שיואשמו בגירוש הערבים, אך הערבים סירבו בטענה שחתימה כזאת תסכן את חייהם. אחרוני הערבים עזבו את המקום ללא הסכם, אך במגעים שנוהלו לאחר מכן, סוכם שהמקום ישמר גם ללא הסכם חתום. במהלך חודש פברואר 1948 כבר ישבו בכפר 170 עד 180 משפחות יהודיות.
ב-1948 שיכנה [[עיריית תל אביב-יפו]] בבתי הכפר [[פליטים]] יהודים שנאלצו לפנות בתיהם מאזורי הקרבות בגזרת קו החזית בין תל אביב ויפו. עם הזמן הפך הכפר לשכונה מן המניין בעיר, שנקראה "[[גבעת עמל א']]" מצדה המערבי של [[דרך נמיר]] ובצדו המזרחי נקראה "[[גבעת עמל ב']]". הקרקע הועברה לרשות "[[מינהל מקרקעי ישראל]]" ועיריית תל אביב לפי [[חוק נכסי נפקדים]]. לאחר תום הקרבות ביקשה העירייה לפנות את התושבים מהשכונה ובשנת 1954 פנתה לבית המשפט בדרישה לפנות אותם כפולשים. בשנת 1961 ניתן פסק דין שאסר על העירייה לפנות את התושבים ללא מתן דיור חלופי ראוי{{הערה|{{מעריב|יגאל לב|תושבי ג'מסין לא יפונו|1961/08/14|00205}}}}.
בשנות ה-90 נהרסה גבעת עמל א' במסגרת פרויקט "פינוי-פיצוי" שבעקבותיו נבנו במקום [[מגדלי אקירוב]]. על חלק נוסף מאדמות הכפר נבנה חלק מ[[שיכון בבלי]] ו[[פארק צמרת]]. פינוי תושבי גבעת עמל ב', לשם הכשרת הקרקע לבניית מגדלי יוקרה, לווה במאבק משפטי ממושך על גובה הפיצוי שיינתן להם. כיום השכונה מורכבת מבתי פחונים וצריפים מוזנחים{{הערה|{{TheMarker||הסיפור שמאחורי גבעת עמל ב'|1.500282|27 בספטמבר 2008}}}}.
שרידי בתים מן הכפר נותרו בשני ריכוזים - האחד צפונית לדרך ההלכה, בין דרך נמיר ל[[נתיבי איילון]], והאחר בסביבת הרחובות אהבת ציון ואריה עקיבא.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:קהילות ויישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות]]
| 