מסע הצלב הרביעי – הבדלי גרסאות

האפיפיור [[אינוקנטיוס השלישי]] החל לקרוא ל[[מסעי הצלב|מסע הצלב]] ב-[[1198]]. צבא צלבני שהונהג על ידי הרוזן האיטלקי [[בוניפציו ממונפראט]] ניהל משא-ומתן ב-[[1200]] עם ה[[דוכס ונציה|דוג'ה]] של [[ונציה]], [[אנריקו דאנדולו]] והסדיר הובלת 33,500 [[צלבנים]] למצרים. כאשר חלק גדול מהצלבנים בחרו לצאת לכיוון ארץ הקודש דרך נמלים אחרים, הצבא הצלבני המצומצם אשר התאסף בוונציה לא יכול היה לשלם את המחיר הראשוני. בעקבות כך הוצע שהצלבנים ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה ([[זאדר]]) ב[[דלמטיה]], עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ה[[הונגריה|הונגרי]] ה[[נצרות קתולית|קתולי]] [[אימרה הראשון, מלך הונגריה]].

 

 

האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, ו[[האימפריה הלטינית]] של קונסטנטינופוליס הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב מרץ-הצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם. בנוסף, גורמים כנסייתיים האשימו את הוונציאנים ובמיוחד את דנדולו בכישלון מסע הצלב מתוך טענה שוונציה ניצלה את המסע למטרותיה. הביזנטים האשימו את ונציה בהטיית מסע לקונסטנטינופול מתוך היריבות בין המדינות ובשל הרווח הכלכלי שוונציה יכלה להשיג. טענות אלו נגד ונציה אינן מקובלות בקרב חוקרי מסע הצלב ומדובר כנראה בהשמצה נגד ונציה משום שהייתה צד שווה בקרב מקבלי ההחלטות במסע הצלב.

בינתיים, עזב בוניפציו את הצי לפני שהפליג מוונציה, כדי לפגוש את בן-דודו פיליפ. הסיבות לביקורו ניתנות לוויכוח: ייתכן שהבין את תוכניותיהם של הוונציאנים ועזב כדי להימנע מהחרמה; ייתכן גם שעזב כי רצה להיפגש עם הנסיך הביזנטי אלכסיוס הרביעי, גיסו של פיליפ ובנו של השליט הביזנטי, [[איסאקיוס השני]], שהודח מתפקידו על ידי אחיו. אלכסיוס ברח אל פיליפ כשאביו הופל מהשלטון ב-[[1195]], אבל יש הטוענים כי בוניפציו לא ידע על הימצאותו אצל פיליפ. אלכסיוס הציע לאחד את הכנסייה הביזנטית עם רומא, לשלם סכום עצום לצלבנים, ולהצטרף למסע עם צבא גדול וזאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול ויפילו את השליט הנוכחי. הייתה זו הצעה מפתה לצלבנים העניים, שמספרם לא היה רב כמו שציפו כך שצבא נוסף לא יכול להזיק להם. היחסים היווניים-לטיניים היו מורכבים מאז [[פילוג הכנסייה הנוצרית]] ב-[[1054]]. מסעי הצלב [[מסע הצלב הראשון|הראשון]] ו[[מסע הצלב השני|השני]] גרמו לנזק רב בקונסטנטינופול בדרכם לארץ הקדושה, והיוונים הואשמו שהסגירו את הצלבנים לטורקים. מספר קטן של סוחרים ונציאנים הותקפו וגורשו מקונסטנטינופול במהלך מהומות כנגד הלטינים ב־[[1182]] ושודדי ים אשר תקפו אניות ונציאניות חנו על חופי [[האימפריה הביזנטית]]. עם זאת, הצעת הנסיך הביזנטי כללה את החזרתו לכס המלוכה, ולא את בזיזת עיר הבירה שלו. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לשאר הצי ב[[קורפו]] אחרי שהפליג מזארה. שאר המנהיגים הצלבנים האחרים קיבלו לבסוף את תוכניתו, אבל הרבה חיילים פשוטים לא הסכימו עם ההסכם שגובש, ונטשו את המסע. הצי הגיע לקונסטנטינופול בסוף יוני 1203.

 

 

==התקפות נוספות על קונסטנטינופול==

 

כתוצאה מכך, אלכסיוס הרביעי היה צריך לטפל בשנאה הגוברת של אזרחי קונסטנטינופול ל"לטיניים" ולהפך. מתוך פחד על חייו, אלכסיוס ביקש מהצלבנים לחדש את ההסכם שלהם לעוד שישה חודשים (עד לאפריל [[1204]]). הסכם זה התקבל בקרב ההנהגה הצלבנית לאחר תחנונים כלפי הצלבנים אשר התמרמרו על כך שהם נשארים בקונסטנטינופול ולא יוצאים לארץ ישראל. אף על פי כן, תקיפות בתוך העיר עדיין נמשכו, והצלבנים התקיפו באוגוסט 1203 [[מסגד]], שהוּגן על ידי כוח משולב של מוסלמים ויוונים. בניסיון נוסף לברוח, הוונציאנים הקימו חומת אש, וגרמו ל"השריפה הגדולה", שבה חלק גדול מהעיר נשרף כליל. ההתנגדות לאלכסיוס הרביעי גברה, ואחד מהחצרנים שלו, אלכסיוס דוקאס, הפיל אותו מהשלטון וחנק אותו למוות. דוקאס תפס את כס המלוכה והיה ל[[אלכסיוס החמישי]]; איסאאקוס מת קצת אחר-כך, כנראה מוות טבעי.