מסמך השופטים החסוי – הבדלי גרסאות

 

==רקע==

השופט השני היה ותיק השופטים היהודים בארץ ישראל, והשופט היהודי היחיד ב[[בית המשפט העליון]] המנדטורי שהיה בחיים בעת הקמת המדינה, [[גד פרומקין]], עליו נכתב "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו למדינה היהודית". גם ה"רינונים" אודות פרומקין נותרו סתומים, אך די היה בהם כדי למנוע את כהונתו, שכן רוזן טען בפני [[הממשלה הזמנית|הממשלה]] כי החליט שלא למנות את פרומקין בשל האמור באותו מסמך סודי. לפי מקורות שונים, רוזן אף טען כי הוא עצמו ייצג לקוח שניסה לשחד את פרומקין, ושפרומקין החזיר לו את הכסף לאחר שלא הצליח להטות את המשפט לטובתו, ואולם יש מחלוקת בין [[היסטוריון|היסטוריונים]] באשר לאמיתותם של דברים אלה. פרומקין החל לפעול אצל [[דוד בן-גוריון]] בניסיון לשנות את ההחלטה ולהביא לטיהור שמו. גם אישים מכובדים כ[[יצחק בן-צבי]], [[משה שרת]] ו[[דוד רמז]] ניסו לערב את בן-גוריון, אך לא הצליחו להביא לשינוי בהחלטה, ופרומקין נותר מחוץ להרכב בית המשפט. בינואר 1949 החליט בן-גוריון למנות "ועדת בירור של כבוד", בה היו חברים הרב [[מאיר בר-אילן]], יצחק בן-צבי ופרופ' [[בן-ציון דינבורג]], שתפקידה לדון "בטענות שבין שר המשפטים פנחס רוזנבליט לבין מר גד פרומקין". מסקנת הוועדה הייתה כי רוזן האמין באמת ובתמים כי קיימים "רינונים" אודות פרומקין, ולכן אין פגם בהחלטתו שלא להמליץ לממשלה על מינויו לבית המשפט העליון. יחד עם זאת, קבעה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק. מאחר שהנזק נגרם על ידי שר המשפטים, מתוקף תפקידו כחבר הממשלה, על הממשלה מוטל לתקן את הנזק. הוועדה המליצה כי פיצוי זה יהיה בדרך של מינוי ל"משרת כבוד מתאימה", וב-[[1950]] מונה פרומקין לעמוד בראש [[ועדת חקירה]] בענייני החינוך ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] ([[ועדת פרומקין]]).

 

זהותו של כותב המסמך אף היא הייתה בלתי ידועה במשך שנים ארוכות, עד שכהן עצמו חשף את זהותו בערוב ימיו, בשנת [[2000]].