קרב מידוויי – הבדלי גרסאות

| צד ראשון-אבידות=4 נושאות מטוסים, סיירת כבדה, 248 מטוסים ו-3ו־3,057 הרוגים{{הערה|Parshall & Tully, עמ' 18.}}

| צד שני-אבידות=נושאת מטוסים, [[משחתת]], 150~ מטוסים ו-307ו־307 הרוגים{{הערה|סיפור הקרב, עמ' 55.}}

בקרב מידוויי, בדומה ל[[ההתקפה על פרל הארבור|התקפה על פרל הארבור]] שישה חודשים לפני כן, שמו לעצמם ה[[יפן|יפנים]] למטרה להשמיד את כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט, על מנת להקל על קידום [[מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי]]. הם קיוו שתבוסה נוספת באזור תנחית מכה אנושה על המוראל האמריקני ותאלץ את האמריקנים לבקש [[הפסקת אש]], מהלך שיבטיח שליטה יפנית באוקיינוס השקט. הצי היפני תכנן לפתות את כוח [[נושאת מטוסים|נושאות המטוסים]] של הצי האמריקני לחשוף את עצמו, ואז להשמידו. בנוסף, כללה תוכנית הקרב היפנית את כיבוש אטול מידוויי על מנת שישמש בסיס קדמי במערך ההגנה ההקפית שהקימה [[האימפריה היפנית]] בתגובה ל[[הפשיטה של דוליטל|פשיטה של דוליטל]] על [[טוקיו]].

ההתקפה היפנית על [[קרב פרל הארבור|פרל הארבור]] הייתה אות הפתיחה לתוכנית יפנית רחבת היקף לביסוס שליטתם ב[[האוקיינוס השקט|אוקיינוס השקט]], במטרה ליצור אימפריה יפנית גדולה. במהלך מחצית השנה מהתקפת הפתע שלהם על מעגן הצי האמריקני, הצליחו היפנים להשתלט על חלקים נרחבים מ[[מזרח אסיה]], תוך שהם מנחילים תבוסות קשות למעצמות ה[[אירופה|אירופיות]] ששלטו על שטח זה קודם לכן. בין היתר נכבשו [[הפיליפינים]], [[בורמה]], [[אינדונזיה]], [[סינגפור]] ושטחים אחרים. [[הצי ההולנדי]] ספג מכה קשה ואיבד את מקומו ככוח בעל משמעות. גם [[הצי הבריטי]] ספג מכה קשה, ולאחר סדרת תבוסות שספג מהצי היפני נותר בגדר כוח עזר משני לצי האמריקני.

ברור היה ל[[אדמירל]] [[איסורוקו יממוטו]], מפקד [[הצי היפני המשולב]], שאין סיכוי להביא לכניעה אמריקנית ללא השמדת כוח נושאות המטוסים שלה, ולכן ביקש לכפות על האמריקנים קרב הכרעה בתנאים אופטימליים מבחינת יפן, וזאת באמצעות השתלטות על שטח שעליו יהיו חייבים האמריקנים להגן. בעקבות טיהור האוקיינוס מכוחות זמינים של מעצמות המערב, הייתה יפן פנויה לחיסולו הסופי של הצי האמריקני שנחל תבוסה בפרל הארבור.

ערב קרב מידוויי היה הצי היפני בשיא כוחו. הוא כלל שבע נושאות מטוסים, לעומת ארבע נושאות מטוסים שהיו ברשות האמריקנים. ליפן אף היה כוח אווירי ימי, שכלל כמה מהמטוסים הטובים ביותר בעולם, בהם מטוס הקרב היפני [[A6M זירו]], שנחשב למשובח שבמטוסי הקרב המוּשָטִים בתחילת המלחמה. אף איכות הטייסים היפנים בתחילת המלחמה הייתה גבוהה בהשוואה למקביליהם בשאר העולם, הודות למשטר אימונים קפדני ולניסיון הקרבי שרכשו ב[[מלחמת סין-יפן השנייה|מלחמת סין־יפן השנייה]]. לצד נושאות המטוסים כלל הצי היפני [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] רבות, מהן הגדולות מסוגן בעולם. היתרון היפני באוניות מסוג זה היה מוחלט, ושיקף את המכה שספגו האמריקנים בפרל הארבור, שבה טבעו או ניזוקו שמונה אוניות מערכה אמריקניות.{{הערה|פושידה, עמ' 86-87.}}

תכנון השלב השני של הלחימה באוקיינוס השקט החל בינואר 1942, ובפני היפנים עמדו מספר אפשרויות פעולה, בהן תקיפת [[אוסטרליה]] ופלישה ל[[הוואי]]. אפשרות הפלישה לאוסטרליה נדחתה בשל הלחץ שהפעיל הצי היפני המשולב של אדמירל יממוטו על המטה הכללי של חיל הים, ואפשרות הפלישה להוואי נדחתה מכיוון שהמטוסים היפנים לא יוכלו להשיג עליונות אווירית בקרב, ואף לא יוכלו להיעזר במטוסים מבסיסי קרקע בשל ריחוקם מהוואי. תחת זאת, בחר יממוטו כיעד ההתקפה במידוויי, [[אטול]] השוכן 1,100 [[מיל ימי|מילים ימיים]] (2,100 קילומטרים) צפונית-מערביתצפונית־מערבית ל[[אואהו]]. האטול נמצא במקום נוח יחסית, מחוץ לטווח המטוסים האמריקנים שהמריאו מהוואי. עם זאת, בעקבות [[המערכה בפיליפינים (1941–1942)|אובדן הפיליפינים]] נותרו האמריקנים ללא עמדות נוחות להתקפה על יפן, והאטול הפך למעשה למוצב קדמי של הצי האמריקני, ונפילתו הייתה מסכנת מאוד את המעגן הראשי בפרל הארבור. לכן היו האמריקנים חייבים להגן על האטול, חרף הסיכון שבדבר.

חיכוכים בין הצי הקיסרי ו[[הצבא היפני הקיסרי]], ובין המטה הכללי של הצי והצי המשולב הביאו לכך שגיבוש התוכנית נדחה עד אפריל. רק לאחר שיממוטו הבהיר באופן תקיף שאינו מוותר על עמדתו בנוגע לתקיפת מידוויי, אישר המטה הכללי את התקיפה ב-ב־[[5 באפריל]].{{הערה|פושידה, עמ' 71-72.}} יממוטו ראה בנושאות המטוסים האמריקניות את האיום העיקרי באוקיינוס השקט, ואף ידע שאף לא אחת מהן נפגעה במתקפה על פרל הארבור. החשש מנושאות המטוסים האמריקניות קיבל אישוש עם הפצצת יפן ב[[פשיטת דוליטל]] ב-ב־[[18 באפריל]], שחשפה פערים במערך ההגנה היפני. הפשיטה עצמה לא הייתה הגורם לאישור התקיפה, אך היא חיזקה מאוד את עמדתו של הצי המשולב של יממוטו מול המטה הכללי, שאמנם אישר את תקיפת מידוויי שבועיים לפני כן, אך עיתוי הביצוע ונקודות חיוניות אחרות היו עדיין שנויים במחלוקת.{{הערה|פושידה, עמ' 80.}}

תוכנית ההתקפה על אטול מידוויי קיבלה את שם הקוד "מבצע מי" (MI), ולה שתי מטרות מרכזיות: הראשונה הייתה כיבוש מידוויי והפיכתו לבסיס קדמי במערך ההגנה ההיקפי על איי יפן, שיאפשר איתור מוקדם של כוחות אויב הפועלים מערבית ל[[איי הוואי]]. המטרה השנייה הייתה משיכת הכוחות הנותרים של [[צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית]] מבסיסיו והשמדתו בקרב ימי מכריע.

על כוחות [[הצי הקיסרי היפני]] פיקד אדמירל יממוטו מעל סיפון [[אוניית דגל|אוניית הדגל]] [[אוניית המערכה יאמטו|יאמטו]], ובקרב השתתפו הכוחות הבאים{{הערה|פושידה, עמ' 88-92.}}:

#'''הכוח העיקרי''', בפיקודו של יממוטו, כלל את [[אוניית מערכה|אוניות המערכה]] "[[אוניית המערכה יאמטו|יאמטו]]", "נאגטו" ו"מוצו", את נושאת המטוסים הקלה "הושו" שעל סיפונה שמונה [[מפציץ|מפציצים]], [[סיירת קלה|הסיירת הקלה]] "סנדאי", תשע [[משחתת|משחתות]], ונושאות המטוסים הימיים "צ'יודה" ו"ניסהין". כמו כן, כלל כוח זה את '''משמר האגף''' בפיקודו של שירו טקאסו, שבו אוניות המערכה "היוגה", "איסה", "פוסו" ו"ימשירו", את הסיירות הקלות "אוי" ו"קיטקאמי" ו-12ו־12 משחתות.

#'''כוח המהלומה הראשון של נושאות המטוסים''',{{הערה|במקור נכללו בכוח זה נושאות המטוסים [[זואיקאקו]] ו[[שוקאקו]], אך הוצאו ממנו לאחר קרב ים האלמוגים.}} בפיקודו של צ'ואיצ'י נגומו, כלל את ארבע נושאות המטוסים [[קאגה]], [[אקאגי (נושאת מטוסים)|אקאגי]], [[היריו]] ו[[סוריו]], שעל סיפוניהן 248 מטוסי קרב מסוגים שונים,{{הערה|Parshall and Tully, עמ' 90.}} את הכוח הזה ליוותה קבוצת סיוע שכללה שתי אוניות המערכה "[[אוניית המערכה הרונה|הרונה]]" ו[[אוניית המערכה קירישימה|קירישימה]]", שתי [[סיירת כבדה|הסיירות הכבדות]] "טונה" ו"צ'יקומה", הסיירת הקלה "נאגרה", ו-11ו־11 משחתות.

#'''משמר קדמי -– צוללות''', שכלל 14 צוללות.

לפי התוכנית, על כל הכוחות היה לצאת למידוויי בין ה-26ה־26 ל-29ל־29 במאי, ויום הע' לנחיתה באטול נקבע לתאריך ה-ה־[[7 ביוני]]. בעוד שהכוח הצפוני הפליג מהבסיס הימי באומינטו שבצפון [[הונשו]], ומובילי הגייסות למידוויי יצאו מ[[סאיפאן]] ומ[[גואם]], הפליגו שאר הכלים ממעגן הצי ב[[השירג'ימה]]. לפי התוכנית, ב-5ב־5 ביוני, יום הע' פחות יומיים, אמור היה כוח המהלומה הראשון של נגומו, מנקודה המרוחקת כ-250כ־250 מילים ימיים מערבית למידוויי, לתקוף את האטול ולהשמיד את כל הכוח האווירי שחנה בו, את מתקני הצבא וכל כלי שיט אמריקני באזור. הנחיתה באטול נקבע לשחר ה-7ה־7 ביוני, ועל הסיירות הכבדות של קוריטה הוטלה מלאכת החיפוי, בעוד שאר הכוחות של קונדו מחפים ממרחק רב יותר.{{הערה|Healy, עמ' 20-21.}}

מטרת שאר יחידות השטח הייתה השמדה מוחלטת של כוחות הצי האמריקני שיצאו להגנת מידוויי, וזאת לאחר שמטוסיו של נגומו ירככו אותם בהתקפות אוויריות. היפנים ציפו שהצי האמריקני יגיב רק לאחר תחילת הנחיתה, ולכן קראה תוכנית הקרב להתפרסות הכוחות במספר נקודות, במטרה ליירט את האמריקנים בסמוך ליציאתם מבסיסם. לפי התוכנית, על הכוח העיקרי של יממוטו להמתין כ-600כ־600 מילים מצפון-מערבמצפון־מערב למידוויי, על כוח המהלומה של נגומו להמתין 300 מילים מזרחית לכוח העיקרי, על משמר האגף של טקאסו להמתין 500 מילים צפונית לכוח העיקרי, ועל הכוח הצפוני להמתין 300 מילים מזרחית למשמר האגף. בנוסף, התוכנית קראה לפריסת שלוש פלגות צוללות בין פרל הארבור ומידוויי עד 2 ביוני, וזאת כדי ליירט את הצי האמריקני בעוזבו את הבסיס.{{הערה|פושידה, כמ 94-95.}} לאחר השלמת המבצע היו מרבית הכוחות אמורים להפליג ל[[לגונת טרוק|טרוק]] כדי לקחת חלק ב[[המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט|מבצעי ההמשך של יפן בדרום מערב האוקיינוס השקט]].

השגת המטרה העיקרית של תוכנית ההתקפה על מידוויי – השמדת צי האוקיינוס השקט האמריקני – הייתה תלויה בהימצאות כוח זה בנמלי הוואי. לפיכך נודעה חשיבות רבה לבניית תמונה מודיעינית באשר לעוצמתו של האויב ולתנועותיו. לשם כך החליט הצי המשולב לשלוח שתי [[מטוס ימי|ספינות מעופפות]] מדגם [[קאוואנישי H8K]] "אמילי" בעלות הטווח הארוך למשימת סיור מעל הוואי. למרות טווח הטיסה הארוך של מטוסים אלה (7,150 ק"מ), על מנת שישובו לבסיסם ב[[איי מרשל]] בשלום היה על המטוסים לתדלק פעם אחת במהלך המסע. התוכנית היפנית, שהתבססה על מבצע דומה מוצלח שנערך כחודשיים לפני כן, קראה למפגש תדלוק בין הספינות המעופפות לצוללות ב[[פרנץ' פריגייט]], אטול מבודד כ-500כ־500 מילים ימיים צפונית-מערביתצפונית־מערבית להוואי.

תוכנית הקרב של יממוטו הייתה מורכבת ביותר, ודרשה שיתוף פעולה הדוק בין יחידות שטח שונות על פני שטח של מאות מילים ימיים של ים פתוח. בנוסף, הסתמכו המתכננים על מידע מודיעיני שקבע שנושאות המטוסים האמריקניות [[אנטרפרייז (CV-6)|אנטרפרייז]] ו[[הורנט (CV-8)|הורנט]] עגנו באותה עת בפרל הארבור, וכן נלקחה בחשבון אפשרות המצאות נושאת מטוסים שלישית.{{הערה|פושידה, עמ' 113.}} ב[[קרב ים האלמוגים]], שנערך כחודש לפני ההתקפה על מידוויי, טובעה נושאת המטוסים [[לקסינגטון (CV-2)|לקסינגטון]], ונושאת המטוסים [[יורקטאון (CV-5)|יורקטאון]] ספגה נזק כה כבד עד שהיפנים האמינו שגם היא טובעה. למעשה, יורקטאון שבה לפרל הארבור שם תוקנה במהירות שאיפשרה לה לקחת חלק מרכזי בקרב מידוויי.

יממוטו ומטהו החזיקו באמונה שהצי האמריקני הוכה קשות בפרל הארבור ושהמורל בו ירוד, ולכן על היפנים לפתות אותו לקרב בו יושמד באופן סופי.{{הערה|Parshall and Tully, עמ' 53.}} לשם כך פרס יממוטו את כליו באופן נרחב, על מנת שלא יתגלו על ידי האויב טרם ההתקפה. כך, עתיד היה הכוח העיקרי של יממוטו, על אוניות המערכה והסיירות שבו, לנוע בעקבות כוח המהלומה הראשון של נושאות המטוסים של נגומו, במרווח של כמה מאות מילים ימיים.

כדי להשיג את תמיכת המטה הכללי של הצבא הקיסרי היפני, נתן המטה הכללי של הצי היפני את הסכמתו לסייע בפלישה ל[[האיים האלאוטיים|איים האלאוטיים]], אותם רצה הצבא לכבוש כדי לחזק את מערך ההגנה ההיקפית מסביב לאיי יפן, וכדי לשבש את קווי התקשורת בין ארצות הברית ו[[ברית המועצות]]. היסטוריונים מערביים רבים סברו שההתקפה על האיים האלאוטיים הייתה פעולת הסחה מתקיפת מידוויי או ניסיון לפתות את הצי האמריקני לצאת לקרב בים הפתוח, אך מחקרים מאוחרים יותר מצביעים שהפלישה לאיים האלאוטיים נקבעה להתחיל במקביל לתקיפת מידוויי, אך עיכוב של יום בהפלגת כוח המשימה של נגומו גרם לפתיחת ההתקפה על האלאוטיים יום לפני ההתקפה על מידוויי.{{הערה|Parshall and Tully, עמ' 43-45.}}

הצי האמריקני נהנה מיתרון מכריע בקרב מידוויי: הייתה לו תמונת מצב מלאה לגבי התוכניות היפניות, הודות לפיענוח ה[[מג'יק (מודיעין)#צפנים יפנים נוספים|צופן בו השתמש הצי היפני]]. מפענחי הצפנים האמריקנים החלו לפענח הודעות שתיארו הכנות להתקפה על יעד שנקרא AF, אך לא הצליחו לקבוע בוודאות שהיעד הוא מידוויי. על מנת לבדוק את חשדם, נמסרה הודעה מוצפנת לחיל המצב באטול בה התבקשו לשלוח הודעה לא מוצפנת בדבר תקלה במערכת [[התפלה|התפלת המים]] במידוויי, ובקשה לאספקת מים. זמן קצר לאחר מכן יירטו המפענחים האמריקנים הודעה בקשר היפני שב-AFשב־AF יש מחסור במים, ולאמריקנים התברר יעד ההתקפה.{{הערה|[https://www.nsa.gov/about/cryptologic_heritage/center_crypt_history/publications/battle_midway.shtml "AF Is Short of Water". The Battle of Midway. Historical Publications.]}}

פענוח צופן הצי התברר יעיל במיוחד כשמספר ימים לפני ההתקפה מסר מפקד יחידת המפענחים לאדמירל [[צ'סטר נימיץ]], מפקד הצי האמריקני באוקיינוס השקט, את סדר הכוחות היפני ואת תוכנית הקרב היפנית.{{הערה|Smith, עמ' 141.}} נימיץ העריך שבשל ריחוק יחידות השטח מכוח נושאות המטוסים לא תהיה הגנת הנ"מ של היפנים אפקטיבית לחלוטין, וכי שילוב מטוסי נושאות המטוסים האמריקניות עם המטוסים במידוויי יציב את הכוח האווירי האמריקני בשוויון מול הכוח האווירי היפני.

לאחר ההתקפה על פרל הארבור הוחלפו רבים ממפקדי הצי האמריקני, ונימיץ מונה למפקד כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט במקומו של אדמירל [[האסבנד קימל]]. האמריקנים לא קפאו על שמריהם וביצעו מספר התקפות נגד היפנים, בהן פשיטת דוליטל, תקיפת [[איי שלמה]], והגנו על [[גינאה החדשה]] ב[[קרב ים האלמוגים]].

בעקבות הפגיעה החמורה באוניות המערכה האמריקניות בהתקפה על פרל הארבור, נותרו האמריקנים ללא כוחות ראויים, למעט מספר נושאות מטוסים שלא נפגעו, ונימיץ החל לקבץ אותן בהוואי. תחת פיקודו נמצאו כוח המשימה של תת-אדמירלתת־אדמירל [[ריימונד ספרואנס]],{{הערה|במקור היה כוח משימה זה תחת פיקודו של [[ויליאם הלסי]], אך בעת ההכנות למבצע סבל מדלקת עור שמנעה ממנו את הפיקוד.}} שכלל את נושאות המטוסים [[אנטרפרייז (CV-6)|אנטרפרייז]] ו[[הורנט (CV-8)|הורנט]], וכוח המשימה של אדמירל-משנהאדמירל־משנה [[פרנק ג'ק פלטצ'ר]], שכלל את נושאת המטוסים [[יורקטאון (CV-5)|יורקטאון]], ששבה עם נזקים כבדים מקרב ים האלמוגים, אך חזרה לפעילות תוך מספר ימים משובה לפרל הארבור לאחר שצוותי התיקון עמלו במשך 72 שעות רצופות, לפקודתו של נימיץ.{{הערה|Symonds, עמ' 192.}} את מטוסיה של יורקטאון שאבדו בקרב ים האלמוגים החליפו [[טייסת|טייסות]] חדשות של [[מפציץ צלילה|מפציצי צלילה]] ושל [[מפציץ טורפדו|מפציצי טורפדו]], וכן נוספה טייסת חדשה של [[מטוס קרב|מטוסי קרב]] מדגם [[F4F ויילדקט]].

תוכנית הקרב של נימיץ קראה לניצול היתרון הכפול שבגילוי תוכנית הקרב היפנית, והעובדה שהיפנים לא היו מודעים לדבר הגילוי. נימיץ חילק את כוחותיו לכוח משימה 16, בפיקודו של ספרואנס, שכלל את נושאות המטוסים הורנט ואנטרפרייז, והיה מיועד להיות כוח התקיפה העיקרי, וכוח משימה 17, בפיקודו של פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים יורקטאון. כוח משימה 16 יצא מהנמל ב-28ב־28 במאי, וב-30וב־30 במאי יצא כוח משימה 17 מהנמל, לאחר שיורקטאון תוקנה בצורה מספקת. שני כוחות המשימה הפליגו לנקודת המפגש שכונתה "נקודת המזל" (Point Luck), שנמצאה כ-1כ־1,400 מילים צפונית-מזרחיתצפונית־מזרחית להוואי, וכ-325וכ־325 מילים צפונית למידוויי. מנקודה זו, העריך נימיץ, יוכלו מטוסי נושאות המטוסים לתקוף את אגפו של כוח המהלומה של נגומו בעודו מתקרב למידוויי.{{הערה|Symonds, עמ' 196-197.}}

על כוחות הצי האמריקני פיקד אדמירל נימיץ מבסיסו שבפרל הארבור, ובקרב השתתפו הכוחות הבאים:

#'''כוח משימה 16''', בפיקודו של ריימונד ספרואנס, שכלל את שתי נושאות המטוסים "הורנט" ו"אנטרפרייז", שעל סיפוניהן 54 מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 74 [[מפציץ צלילה|מפציצי צלילה]] מדגם [[SBD דונטלס]], ו-29ו־29 [[מפציץ טורפדו|מפציצי טורפדו]] מדגם TBD דבסטייטור, הסיירות הכבדות "ניו אורלינס", "מיניאפוליס", "ויסנס", "נורת'האמפטון" ו"פנסקולה", והסיירת הקלה "אטלנטה", ותשע משחתות.

#'''כוח משימה 17''', בפיקודו של פרנק ג'ק פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים "יורקטאון", שעל סיפונה 25 F4F ויילדקט, 37 מפציצי דונטלס, ו-14ו־14 מפציצי דבסטייטור, שתי הסיירות הכבדות "אסטוריה" ו"פורטלנד", וחמש משחתות.{{הערה|Parshall and Tully, עמ' 94.}}

נוסף על כך, ביצרו האמריקנים את המתקנים הצבאיים במידוויי, הוסיפו סוללות נ"מ, ושלחו לאטול ארבע טייסות [[PBY קטלינה]], 31 מטוסים, למשימות סיור ארוכות טווח, ושישה מפציצי טורפדו חדישים מדגם [[TBF אוונג'ר]]. ל[[חיל הנחתים האמריקאי|חיל הנחתים]] באטול היו 19 מפציצי צלילה מדגם SBD דונטלס, שבעה מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 21 מפציצי SB2U וינדיקטור, ו-21ו־21 מטוסי קרב F2A בפאלו. [[חילות האוויר של צבא ארצות הברית]] העבירו לאטול 17 מפציצי [[B-17 מבצר מעופף]] וארבעה מפציצי B-26 מרודר. בסך הכל חנו באטול מידוויי 126 מטוסים.{{הערה|Parshall and Tully, עמ' 96; Lord, עמ' 44-47.}}

בקרב ים האלמוגים טובעה נושאת המטוסים הקלה שוהו, ונושאת המטוסים שוקאקו ספגה שלוש פגיעות ושבה ליפן לתיקונים. אף על פי שנושאת המטוסים [[זואיקאקו]] לא נפגעה במהלך הקרב, כוחות האוויר שלה ספגו פגיעה קשה, ולאחריו היא עגנה ב[[מספנת הצי בקורה]] בהמתנה לתחלופת צוותי האוויר והמטוסים. ייתכן שניתן היה לשלוח את צוותי האוויר של שוהו ושוקאקו כדי להשלים את מצבת כוח האדם בזואיקאקו, אך בניגוד לטייסים האמריקנים שהתאמנו ברמת הטייסת, הטייסים היפנים נחשבו חלק אורגני מנושאת המטוסים, ולא היה נהוג להעביר מטוסים וטייסים מנושאת מטוסים אחת לאחרת.

מטוסי התקיפה העיקריים ששימשו את נושאות המטוסים היפניות היו מפציצי צלילה מדגם D3A1 "ואל", מפציצי טורפדו מדגם B5N2 "קייט", ומטוס הקרב A6M "זירו". אולם, יצור שני המפציצים נפסק, עובדה שהקשתה על השגת חלקי חילוף, ובנוסף, המטוסים שהיו עתידים לקחת חלק בקרב היו פעילים ברציפות מחודש נובמבר 1941, עובדה שהשפיעה על בלאי המטוסים ועל עייפות הטייסים.

אף בתחום המודיעין האסטרטגי התגלו כשלים בתפקוד הצי היפני. הצוללות היפניות שנשלחו לעמדות מערבית להוואי ותפקידן היה לאתר את הצי האמריקני בצאתו מפרל הארבור יצאו לדרכן מיפן באיחור של יומיים, ולכן נפרסו במקום ההיערכות שלהן רק ב-4ב־4 ביוני. בכך החמיצו הצוללות היפניות את כוחות המשימה האמריקנים שיצאו לנקודת המפגש שלהן. אף אם היו יוצאות -– ומגיעות ליעדן -– בזמן המיועד, סביר להניח שלא היו הצוללות מאתרות את הכוח האמריקני, שכן זה יצא לדרכו בסוף חודש מאי, ובעת הגעת הצוללות כבר היו כוחות המשימה בנקודת המפגש, צפונית-מזרחיתצפונית־מזרחית למידוויי, והרחק מעבר לטווח הגילוי של הצוללות. בנוסף, ניסיון השיגור של הספינות המעופפות למטרות תצפית על תנועת כלי השיט בפרל הארבור נכשל אף הוא, לאחר שהצוללות היפניות שהיו בדרכן למפגש תדלוק עם הספינות המעופפות גילו שבנקודת המפגש עגנו אוניות מלחמה אמריקניות. כך נכשלו היפנים בהשגת תמונת מצב מודיעינית לגבי מיקום כלי השטח של האויב.

ביום ה-3ה־3 ביוני, בסביבות השעה 09:00, הבחין טייס PBY קטלינה בכוח הפלישה כ-600כ־600 מילים ימיים (1,111 ק"מ) מערבית למידוויי, ודיווח עליה בטעות ככוח העיקרי. ב-12ב־12:30 המריאו ממידוויי תשעה מפציצי B-17 במטרה לתקוף את הכוח, וכעבור שלוש שעות זיהו ותקפו את נושאות הגייסות של כוח הפלישה, במרחק 570 מילים ימיים (1,055 ק"מ) ממידוויי. אולם, בהתקפה זו לא נרשמו כל פגיעות והשיירה המשיכה בדרכה.{{הערה|פושידה, עמ' 136; חקירתו של קפטן טויאמה, עמ' 250.}} מעט לאחר חצות, ה-4ה־4 ביוני, ספגה ה[[מכלית]] "אקבונו מארו" פגיעת [[טורפדו]] שהטיל מטוס קטלינה. פגיעת הטורפדו גרמה למותם של 11 מלחים ולפציעתם של 13, אך מלבד האטת מהירות ההפלגה, לא נגרם לה נזק כבד.{{הערה|חקירתו של קפטן טויאמה, עמ' 250.}}

היפנים החליטו לתקוף את מידוויי בשני גלי תקיפה. ב-4ב־4 ביוני, בשעה 04:30 המריא הגל הראשון, שכלל 36 מפציצי צלילה ואל, 36 מפציצי טורפדו קייט, ו-36ו־36 מטוסי קרב זירו לחיפוי. באותה עת, הורה נגומו לשגר מטוסי סיור ותצפית שמטרתם הייתה איתור כוחות המשימה האמריקנים. אולם, ארגון הסיורים היה מרושל, מספר המטוסים שהוקצו למשימה היה קטן מדי עבור שטח החיפוש המיועד, ותנאי מזג האוויר באזור הקשו על פעילות המטוסים. אחרון מטוסי הסיור המריא מסיפון הסיירת הכבדה טונה באיחור של 30 דקות.{{הערה|פושידה, עמ' 147.}} בשעה 05:45 זיהה מטוס קטלינה מטוסים יפנים רבים העושים דרכם לכיוון מידוויי במרחק 150 מילים ימיים (279 ק"מ), וב-05וב־05:52 זיהה מטוס קטלינה נוסף שתי נושאות מטוסים יפניות שסיפוניהן ריקים, דבר המרמז על התקפה שיצאה.{{הערה|שם=ה1|דו"ח המבצע.}}

כדי להימנע מהפצצתם על הקרקע, המריאו כל המטוסים מבסיסם במידוויי בסביבות השעה 06:00, ובעוד מטוסי הקרב נותרו באזור כדי להתעמת עם מטוסי האויב, פנו המפציצים לתקוף את נושאות המטוסים שלו. הפצצות היפניות הראשונות נחתו במידוויי בסביבות השעה 06:30, ודיוק הטייסים היפנים הביא לכך שמרבית המתקנים הצבאיים באי הושמדו לחלוטין. בקרב האוויר שהתפתח בשמי מידוויי, ונמשך כ-17כ־17 דקות, הנחילו הטייסים היפנים תבוסה לטייסים האמריקנים, שאיבדו 15 מטוסי קרב מתוך 28 ושבעה נוספים ספגו נזק כבד.{{הערה|דו"ח המבצע.שם=ה1}} לעומת זאת, הצד היפני איבד שלושה מפציצי קייט ומפציץ ואל אחד. עם זאת, לא השיג גל ההתקפה הראשון את מטרתו. אף מטוס אמריקני לא הושמד על הקרקע, והנזק למסלול ההמראה היה זניח והמסלול נותר שמיש. לפיכך דיווח בשעה 07:00 מפקד גל התקיפה, [[לוטננט]] ג'ואיצ'י טומונאגה, שיש צורך בגל התקפה נוסף.{{הערה|פושידה, עמ' 155.}}

המפציצים האמריקנים שהמריאו ממידוויי החלו לתקוף את נושאות המטוסים של נגומו בשעה 07:05. כוח זה, שכלל שישה מפציצי טורפדו TBF אוונג'ר, 11 מפציצי צלילה וינדיקטור, 16 מפציצי SBD דונטלס, ארבעה מפציצי B-26 ו-15ו־15 מבצרים מעופפים B-17, טס ללא חיפוי מטוסי הקרב, שנשארו להגן על מידוויי. את פני התוקפים קיבלו 18 מטוסי זירו שנותרו מאחור כדי לספק הגנה לכוח המהלומה. היפנים, הודות לתמרוני התחמקות ואש נ"מ מרוכזת, הצליחו להדוף את התוקפים ולהימנע מפגיעות, בעודם מפילים חמישה מפציצי אוונג'ר, שני B-26, שמונה מפציצי דונטלס ושני מפציצי וינדיקטור. הטייס הראשון מכוח האוויר של חיל הנחתים האמריקני שנהרג בקרב היה [[מייג'ור]] [[לופטון הנדרסון]], שהוביל קבוצה של טייסי מפציצי דונטלס חסרי ניסיון. כאות הוקרה להקרבתו נקרא באוגוסט 1942 שדה התעופה הראשי ב[[גוודלקנל]] על [[נמל התעופה הבינלאומי הוניארה|שמו]].{{הערה|סיפור הקרב, עמ' 16-19.}}

אחד ממפציצי B-26 האמריקנים ספג נזק רב מאש נ"מ בעודו מטיל את הטורפדו שלו. בשל הפגיעה לא סטה המטוס לאחר שחרור הטורפדו והמשיך היישר לכיוון סיפונה של נושאת המטוסים אקאגי. המטוס חלף בגובה נמוך מאוד מעל סיפון ההמראה וכמעט התנגש בגשר הפיקוד, דבר שהיה הורג את נגומו ומטהו באופן כמעט ודאי.{{הערה|שםסיפור הקרב, עמ' 17; פושידה עמ' 159.}}

[[קובץ:G17056 Oil tanks burn at Midway after japanese attack 4 june 1942.jpg|שמאל|ממוזער|250px|התקיפה היפנית בבוקר ה-4ה־4 ביוני 1942]]

בהתאם ל[[דוקטרינה|דוקטרינת]] נושאות המטוסים היפנית, היווה גל התקיפה הראשון מחצית ממצבת מטוסיו של כוח המהלומה, בעוד תפקיד המחצית הנותרת הייתה להמריא ולתקוף את כוח נושאות המטוסים של האויב לכשיתגלה. לפיכך היו מצוידים מפציצי הטורפדו של הגל השני בטורפדו, ולא בפצצות המתאימות לתקיפת מטרות יבשתיות.

בשל ההתקפות החוזרות והנשנות של מפציצים ממידוויי, בשל דיווחו של טומונגאה, ובשל העובדה שבאותה עת טרם נתגלו כוחות המשימה האמריקנים, השתכנע נגומו שיש לשגר התקפה נוספת על מידוויי. לפיכך הורה בשעה 07:15 על מפציצי הטורפדו לפרוק את מטענם ותחת זאת להצטייד בפצצות כנגד מטרות יבשתיות.

כשעה לפני חזרת גל ההתקפה הראשון, בסביבות השעה 07:45, דיווח מטוס הסיור שהמריא בעיכוב מהסיירת טונה על כוח אמריקני כ-200כ־200 מילים מזרחית לכוח היפני. הדיווח הגיע לנגומו רק בשעה 08:00 והוא הורה מיד על הפסקת חימוש מפציצי הטורפדו, שבשעה זו כבר היו ברובם חמושים בפצצות, ועל חימושם מחדש בטורפדו.{{הערה|Isom, עמ' 129-139.}} בנוסף, בשל ההתקפות החוזרות והנשנות מן האי, הוזנקו זה מכבר לאוויר כל מטוסי הקרב הפנויים, ולאחר שעות אחדות באוויר הדלק שנותר במכליהם לא הספיק לליווי המפציצים עד למיקום הכוח האמריקני. באותה עת המטוסים היחידים בכוח המהלומה הראשון שעמדו מוכנים היו מפציצי הצלילה.

באותה עת כבר עשו מפציצים מנושאות מטוסים אמריקניות את דרכם לעבר כוח המהלומה היפני. פלטצ'ר, המפקד הכללי של כוחות המשימה האמריקניים, הורה לספרואנס לשגר את מטוסיו כנגד היפנים, ושמר על יורקטאון כ[[עתודה (צבא)|עתודה]] עד שישובו אליה מטוסי התצפית שלה. ספרואנס הניח, לאחר שקיבל דיווח על ההפצצה היפנית במידוויי, שנושאות המטוסים היפניות עתידות לקלוט את מטוסי הגל הראשון שלהם בזמן הקרוב. מכיוון שבאותה עת התגלו רק שתי נושאות מטוסים יפניות, ידע שאם ישגר את מטוסיו יהיה חשוף להתקפת מטוסים מנושאות המטוסים היפניות שטרם התגלו. עם זאת, גורם ההפתעה עמד לצידו, וכך גם האפשרות לתקוף את כל נושאות המטוסים היפניות בעוד סיפוניהן עמוסות במטוסים,{{הערה|Buell, עמ' 145-16.}} וספרואנס פקד לשגר את המטוסים מהורנט ומאנטרפרייז בשעה 06:00. בשל עיכובים שונים החלו המטוסים להמריא רק בשעה 07:00, וכשעה וחצי לאחר מכן המריאו המטוסים מיורקטאון. כוח התקיפה האווירי כלל 35 מפציצי צלילה, 15 מפציצי טורפדו ו-10ו־10 מטוסי קרב מהורנט, 33 מפציצי צלילה, 14 מפציצי טורפדו ו-10ו־10 מטוסי קרב מאנטרפרייז, ו-17ו־17 מפציצי טורפדו, 17 מפציצי צלילה ו-6ו־6 מטוסי קרב מיורקטאון. סך הכל כלל כוח התקיפה 152 מטוסים.{{הערה|סיפור הקרב, עמ' 20-21.}}

בשל טעויות בניווט הייתה טייסת בת 15 מפציצי טורפדו מהורנט הראשונה לאתר את כוח המהלומה, בשעה 09:20. אולם, בשל העיכוב באיתור הכוח היפני אזל הדלק במיכליהם של מטוסי הקרב המלוויים והם נאלצו לשוב, בהותירם את המפציצים ללא כל חיפוי. כל 15 המפציצים הופלו לים בלי להשיג ולו פגיעה אחת באוניות היפניות, ורק טייס אחד ניצל. 10 דקות לאחר מכן תקפו שתי טייסות נוספות של מפציצי טורפדו שכללו 26 מטוסים את נושאות המטוסים. גם התקפתם לא הניבה כל פגיעות, וכך, תוך פרק זמן קצר, איבדו האמריקנים מפציצי טורפדו רבים. בסופו של דבר הצליחו שבעה מפציצי טורפדו אמריקנים לשגר את הטורפדו שלהם לכיוון נושאת המטוסים היריו, אך לא נרשמו כל פגיעות.

על אף שהמתקפה האמריקנית נכשלה בהסבת נזק לנושאות המטוסים היפניות, הייתה לה השפעה חשובה. חלק ממטוסי הקרב היפניים, שירדו אל עבר הים על מנת להדוף את התקפת מפציצי הטורפדו מנמיכי הטוס וזינבו באלה המנסים להימלט, לא הספיקו לשוב לאזורי הסיור שלהם על מנת להדוף את האיום החדש. בנוסף, לאחר הקרב עם מפציצי הטורפדו האמריקנים נותרו מטוסי קרב אלה עם מעט תחמושת ומעט דלק, והחלו נוחתים על נושאות המטוסים להצטיידות מחדש.

באותה עת עשו דרכן לנושאות המטוסים היפניות שלוש טייסות מפציצי צלילה. הטייסות עמדו לשוב לאחור לאחר שלא הצליחו למצוא את הכוח היפני, אך מפקד הכוח וייד מקלוסקי הורה להמשיך בחיפושים. בשעה 09:55 זיהה מקלוסקי את המשחתת "אראשי" בעודה מנסה לשוב למבנה הכוח, לאחר שהתעכבה כדי להטיל [[פצצת עומק|פצצות עומק]] באזור, לאחר שהצוללת האמריקנית "נאוטילוס" שיגרה טורפדו לעבר אוניית המערכה קירישימה. לאחר שתיקן את נתיב הטיסה של הטייסת, זיהה מקלוסקי את כוח המהלומה הראשון בשעה 10:05.{{הערה|Tillman, עמ' 70-71.}}

בשעה 10:24 תקפו בהפתעה מפציצי הצלילה האמריקנים את נושאות המטוסים היפניות העמוסות במטוסים. אקאגי ספגה שתי פגיעות ישירות, אחת במסגרת האחרית של מעלית אמצע האוניה, והשנייה בעורף השמאלי של סיפון ההמראה. כמעט בו זמנית, ספגה קאגה ארבע פגיעות ישירות בחלקים הקדמי, האמצעי והאחורי של סיפון ההמראה. הפצצה שנחתה באמצע הספינה, פגעה בגשר הפיקוד של קאגה והרגה את מפקד נושאת המטוסים קפטן ג'יסקו אוקאדה, ורבים מקציניו. בשעה 10:25 תקפו מפציצי הצלילה את נושאת המטוסים סוריו, ובתוך שלוש דקות נרשמו שלוש פגיעות: אחת בסיפון ההמראה לפני המעלית הקדמית, ושתי האחרות במעלית האמצע והרסו כליל את הסיפון והעלו באש את מחסני הדלק והתחמושת.{{הערה|פושידה, עמ' 175-182.}}

במצב רגיל, לא היה די בפגיעה של כמה פצצות על מנת להשמיד אוניה גדולה כנושאת מטוסים, אלא שבמקרה זה היו סיפוני החימוש עמוסים במטוסים חמושים ומתודלקים המתכוננים לעליה לסיפון ההמראה. בנוסף, החלו להתפוצץ הפצצות היפניות שנפרקו קודם לכן ממפציציהן אך לא הורדו מבעוד מועד למחסנים ממוגנים. תוך דקות ספורות החלו שלוש נושאות המטוסים לבעור. בנוסף להפצצות מן האוויר הגיעה לאזור הצוללת אמריקנית "נאוטילוס," אשר ירתה שלושה טורפדו לעבר נושאות המטוסים היפניות. טורפדו אחד הצליח לפגוע בנושאת מטוסים יפנית, אך לא התפוצץ.

תוך דקות מפגיעת הפצצות הכריז קפטן ריוסאקו ינאגימוטו, מפקד הסוריו, על נטישת האוניה, ובשעה 19:13 טבעה נושאת המטוסים, כשעל סיפונה 718 מאנשיה, כולל קפטן ינאגימוטו. מספר דקות לאחר מכן, בשעה 19:25, טבעה גם קאגה, כשעל סיפונה 800 מאנשיה. לאחר שהעביר נגומו את דגלו לסיירת נאגרה בשעה 11:30, התפנו אנשי הצוות של אקאגי ועברו למשחתות, ובשעה 19:20 ביקש קפטן טאיג'ירו אאוקי רשות מיממוטו להטביעה, אך נתקל בסרוב, והאקאגי המשיכה לצוף לעוד מספר שעות.

בשעה 12:45 המריא מהיריו גל התקפה נוסף שכלל 10 מפציצי טורפדו ושישה מטוסי קרב. בשעה 14:34 תקף הגל את נושאת המטוסים יורקטאון וגם הפעם התפתח קרב אווירי בין מטוסי קרב אמריקנים לבין היפנים, אך היפנים שוב הצליחו לחדור דרך מעטה ההגנה. הטייסים היפנים הצליחו לשגר חמישה טורפדו לעבר היורקטאון ושניים מהם פגעו בה בשעה 14:45. נושאת המטוסים ניזוקה באופן קשה, איבדה את יכולת ההיגוי שלה, והחלה לנטות לצד שמאל. כה כבד היה הנזק ולא ניתן לתיקון עד שהיה הכרח לנטוש אותה בתוך עשר דקות מפגיעת הטורפדו, ופלטצ'ר העביר את דגלו לסיירת הכבדה אסטוריה. מבין הטייסים היפנים שיצאו להתקפה, שבו להיריו רק חמישה מפציצי צלילה ושלושה מטוסי קרב. אלה דיווחו שפגעו בנושאת מטוסים אחרת מזו שנפגעה בגל הראשון מהיריו, ולכן הניחו ששתי נושאות מטוסים אמריקניות נפגעו קשה, אך למעשה בשני המקרים הייתה זו היורקטאון. התיקונים לאחר ההתקפה הראשונה היו כה יעילים עד שהטייסים היפנים טעו לחשוב שמדובר בנושאת מטוסים שונה.{{הערה|פושידה, עמ' 189-190.}}

בזמן שהיפנים התקיפו את הספינות האמריקניות, גילה מטוס סיור אמריקני את מיקומה של נושאת המטוסים היריו. בתגובה המריאו בשעה 15:30 24 מפציצי צלילה מאנטרפרייז, ו-16ו־16 מפציצי צלילה מהורנט המריאו חצי שעה לאחר מכן. בשעה 17:00 איתרו הטייסים האמריקנים את היריו, וחמש דקות לאחר מכן החלו לתקוף אותה. התוקפים האמריקנים, שנהנו בשלב זה מעדיפות מספרית, הצליח לחדור את מסך ההגנה של נושאת המטוסים והטילו את פצצותיהם. ארבע פצצות פגעו ישירות בהיריו, וגרמו לשריפה רבתי בכל רחבי הספינה, עליה לא הצליח צוות בקרת הנזקים היפני להשתלט. בראותם את ארבע נושאות המטוסים היפניות בוערות, התמקדו הטייסים האמריקנים בתקיפת האוניות האחרות בכוח המהלומה. אך התקפות חוזרות ונשנות לא הביאו לכל פגיעה.

אור ליום [[4 ביוני]] נמצאה אוניית הדגל של יממוטו, היאמטו, כ-800כ־800 מילין צפונית-מערביתצפונית־מערבית לאטול. יממוטו לא היה מודע לקשיים שנתקלו בהם מטוסי הצי בהתקפה על מידוויי, ולכן, עם קבלת הדיווחים ממטוס הסיור על הימצאותן של ספינות אמריקניות באזור, ציפה שנגומו ינחית עליו את מטוסי הגל השני שעמדו בעתודה. כל שעות הבוקר והצהריים נאלץ יממוטו להסתמך על דיווחי מטוסי הסיור שנשלחו על ידי נגומו, דבר שגרם לאיבוד זמן בהעברת השדרים אל מטהו. לקראת השעה 11:50 בצהרים קיבל יממוטו ידיעה על פגיעת האמריקנים בשלוש מתוך ארבע נושאות המטוסים של נגומו. משהתקבל המידע, החליט יממוטו לשוט לעזרת פקודו עם כל ספינותיו על מנת להפעיל את התותחים הכבדים של אוניות המערכה שלו. אחרי עיכובים של שעה, יצאו ספינותיו לכיוון מידוויי. במקביל הורה לשתי נושאות המטוסים בפיקודו של [[קקוג'י קקוטה]], שיצאו קודם לכן לתקוף את האיים האלאוטיים, להפליג לכיוון מידוויי, וכן הורה לאדמירל קונדו, מפקד כוח הנחיתה על מידוויי, לשלוח ספינות להפגיז את מידוויי ולהשמיד את המתקנים ששרדו את ההתקפה האווירית על האטול, במיוחד את שדות התעופה, על מנת למנוע מהאמריקנים את האפשרות להשתמש בהם בהתקפת נגד אווירית על היפנים. תוך זמן קצר שלח קונדו כוח של ארבע סיירות כבדות ושתי משחתות בפיקודו של תת-אדמירלתת־אדמירל [[טקאו קוריטה]].

יממוטו קיווה שנושאת המטוסים היריו, שלא נפגעה בהתקפה הראשונה, תוכל להשמיד לפחות חלק מנושאות המטוסים האמריקניות. עד אז, כך קיווה, יוכל להגיע לאזור ולנהל קרב לילה שבו יעמוד היתרון לצידו בזכות עדיפותו המספרית, במיוחד בספינות כבדות. בינתיים הורה לכוחותיו לעבור לכוננות קרבית ולסגת זמנית. שדר שהתקבל מנושאות המטוסים של קקוטה הבהיר שהן לא יספיקו להגיע לאזור מידוויי אלא ב-ב־[[8 ביוני]].

בשעה 17:55 התקבל שדר מנגומו, שבו הוא סיפר על אובדנה של נושאת המטוסים האחרונה. בשעה 21:30 קיבל יממוטו דיווח מוטעה לפיו לאמריקנים לפחות חמש נושאות מטוסים. למרות הדיווח, יממוטו נותר נחוש בדעתו לנהל קרב לילה, והורה לקונדו לתקוף את כוחות המשימה האמריקנים. מדיווחים מאוחרים יותר עלה שהאמריקנים נסוגים, ובשל המרחק בינם לבין היפנים, אין סיכוי לקרב לילה. בעקבות זאת החליט יממוטו לזנוח את המבצע, ובשעה 00:15 (5 ביוני) הורה לקונדו ולנגומו לבטל את מתקפת הלילה ולהצטרף לכוח העיקרי. בשעה 02:50 נתן יממוטו את אישורו לטבע את אקאגי הפגועה, וחמש דקות לאחר מכן הוציא פקודה נוספת שהכריזה על ביטול מבצע מי ונסיגה ליפן.

באותו לילה העביר פלטצ'ר את הפיקוד לספרואנס, לאחר שאיבד את נושאת המטוסים שלו, וזה החליט לסגת עם כוחותיו מזרחה. לדידו, הוא הסב נזק כבד לאויב ולא היה טעם להסתכן בקרב לילה שבו תהיה ליפנים עדיפות בספינות גדולות, מאחר שלא ניתן היה להטיס מטוסים בחשכה. בנוסף גם אבד חלק ניכר ממטוסי נושאות המטוסים, בעוד ליפנים היו עדיין נושאות מטוסים קלות באזור, ועליהן יותר מ-100מ־100 מטוסים.

===ה-5ה־5 וה-6וה־6 ביוני===

בזמן שהאמריקנים הפציצו את הסיירות היפניות, התברר שהשריפה ביורקטאון כבתה ושהספינה עדיין צפה על המים. ספינת הגרר "ויראו" הנחיתה צוות טכני קטן על הספינה והחלה לגרור אותה לכיוון פרל הארבור. משנודע הדבר לפיקוד העליון, נשלח צוות גדול על גבי המשחתת "המן" בלילה שבין ה-5ה־5 ל-6ל־6 ביוני כדי לספק הגנה. הצוות כלל 250 טכנאים ומלחים, ומטרתו הייתה שיפוץ שטחי של נושאת המטוסים ועזרה לספינת הגרר. צוות החילוץ כלל עוד שתי משחתות בנוסף ל"המן", שהיו אמורות לשמור על נושאת המטוסים הפגועה.

הצוללת היפנית I-168, שהגיעה לאזור בשעות הצהריים המוקדמות ב-ב־[[6 ביוני]] הבחינה בנושאת המטוסים הפגועה מוקפת במשחתות. הצוללות התקרבה עד כדי 1,900 [[יארד]], ובשעה 13:35 שיגרה ארבעה טורפדו. שניים מהם פגעו בנושאת המטוסים ופערו חור בצידה. טורפדו נוסף פגע במשחתת המן, שנבקעה לשניים והתחילה לטבוע. הצוות ביקש להינצל על ידי קפיצה למים, אך פצצות העומק שהיו על המשחתת התחילו להתפוצץ ורוב הצוות נספה. הנזק שנגרם ליורקטאון היה כה גדול עד שניסיונות התיקון נזנחו, ובשעה 05:01 ביום ה-ה־[[7 ביוני]] שקעה נושאת המטוסים.

הגורם המכריע ביותר בקרב מידוויי היה פיצוח הצופן היפני בידי האמריקנים. בדרך זו נודעה לאדמירל נימיץ תוכנית המבצע היפני לפרטיה, ולכן היה יכול להיערך אליה בהתאם. מן הצד היפני ניתן לומר שהצי היפני המשולב לא נקט באמצעים מיוחדים לשמירת הסודיות, כפי שעשה בפרל הארבור, ועל כן עלה בידי מפענחי הצפנים האמריקנים לגלות את פרטי המבצע. לעומת זאת, המודיעין היפני לגבי הכוחות האמריקנים היה חסר במקרה הטוב, ושגוי במקרה הרע. בערב הקרב העריכו היפנים שנושאות המטוסים האמריקניות פועלות באותה עת באיי שלמה ולא תקחנה חלק בהגנה על מידוויי, וזאת בהסתמך על מודיעין לקוי ועל כישלון מבצעי הסיור מעל הוואי. כמו כן, פעילות קשר חריגה באזור הוואי בימים שלפני המבצע לא זכתה ליחס רציני מצד הצי המשולב.{{הערה|פושידה, עמ' 224-225.}}

שגיאה נוספת הייתה החלטתו של יממוטו לפצל את כוח התקיפה לארבע יחידות נפרדות, שהיו במרחק של מאות מילים ימיים זו מזו. התוכנית הניחה רמת שיתוף פעולה שקשה היה להשיג באמצעים הטכנולוגיים בזמנו, אך למעשה משמעות פריסת הכוחות בצורה כה נרחבת הייתה שכוחות המשימה השונים לא יכלו לחפות זה על זה. אף על פי שעל כוח נושאות המטוסים של נגומו הוטל לתקוף את מידוויי ולספוג את התקפת-הנגדהתקפת־הנגד האמריקנית הראשונית, כלל הכוח רק שתי אוניות מערכה, שתי סיירות כבדות וסיירת קלה אחת. לעומת זאת, הכוח העיקרי של יממוטו ושל קונדו כלל שתי נושאות מטוסים קלות, חמש אוניות מערכה, ארבע סיירות כבדות ושלוש סיירות קלות, מהן אף לא אחת השתתפה בקרב. בנוסף, פריסה נרחבת זו מנעה מכוח נגומו את השימוש ב[[מטוס תצפית|מטוסי תצפית]] שהמריאו מנושאות המטוסים הקלות ומהסיירות בכוח העיקרי, וכן את הגנת ה[[נ"מ]] שסיפקו הסיירות.{{הערה|Parshall and Tully, עמ' 55-56.}} הסיבה למשגה זה נעוצה בהיאחזות הפיקוד העליון בדעה שאוניות המערכה הם הכלים העיקריים בצי, בעוד תפקיד נושאות המטוסים הוא לספק להן סיוע. האמריקנים, לעומתם, הבינו את היתרון הגלום בשימוש בנושאות מטוסים ככוח התקיפה העיקרי.

לצד משגי התוכנית, שגה אדמירל נגומו בפיקוד הטקטי על הצי היפני. פריסת הצוללות שנועדו לאתר את הצי האמריקני בצאתו מהנמל יצאו, והגיעו לנקודת ההיערכות, באיחור של מספר ימים, וכך לא עלה בידיהן לאתר את האויב. בנוסף, בקרב עצמו היו הסיורים האוויריים מרושלים, שכן יצאו באיחור ולא גילו בזמן את הכוח האמריקני. כמו כן, לא הוקצו כוחות עתודה, וכל נושאות המטוסים השתתפו בשליחת הגל הראשון, תחת שכל זוג נושאות מטוסים תשגר גל אחד, והזוג השני יהווה עתודה. כתוצאה, לא עמדה לרשותו נושאת מטוסים פנויה לשיגור התקפת נגד כשגילה מטוס הסיור את האמריקנים. ייתכן ששגיאתו הגדולה ביותר של נגומו הייתה החלטתו לקלוט את מטוסי הגל הראשון לפני ששיגר את הגל השני. אמנם החלטה זו נבעה מרצונו להגן על מפציציו מפני תקיפה ללא חיפוי מטוסי קרב, אך למעשה בכך דן אותם למוות על סיפוני נושאות המטוסים שלו, עת התחילה ההתקפה האמריקנית.

בצד האמריקני נמתחה ביקורת על אדמירל ספרואנס על כך שלא דלק אחר הצי המשולב הנסוג, ועל שהניח לו להימלט. אולם, משמעות מרדף כזה הייתה שהצי האמריקני עתיד היה להגיע לעמדות תקיפה לאחר רדת החשיכה, ולכן לא יכול היה להשתמש במטוסיו. לפיכך צדק ספרואנס בנסיגתו, שכן, כאמור, בקרב לילי של כלי שטח הייתה ידם של היפנים על העליונה ללא ספק, וקרב כזה עשוי היה לעלות לאמריקנים ביוקר. בנוסף, לאחר קרבות אוויר קשים, רבים מהם ללא ליווי מטוסי קרב, הביאו לאובדן מפציצים רבים. כלומר, אפילו אם היה בידי כוחות המשימה האמריקנים להשיג את היפנים הנסוגים, סביר להניח שלא היו ברשותם מספיק מטוסים כדי להנחיל ליפנים תבוסה.

==השלכות==

קרב מידוויי זכה לכינוי "קרב המפנה של המערכה באוקיינוס השקט", והיה הניצחון המשמעותי הראשון של [[בעלות הברית]] על [[האימפריה היפנית]]. כתוצאה מהתבוסה נטתה העוצמה הימית באוקיינוס השקט לצד [[ארצות הברית]], והצי היפני נותר חבול במידה כזו שיכול היה להתעמת עם האמריקנים רק בלילות, או בחיפוי מטוסים מן היבשה. משלב זה ואילך, עברה היוזמה ההתקפית לידי האמריקנים והיפנים עברו למגננה ברוב אזורי האוקיינוס השקט.

בתפישה היפנית הייתה התבוסה כה חמורה, עד כי חל איסור חמור על כל המשתתפים בקרב להעלות על דל שפתיהם את אשר התרחש. לציבור היפני ולמרבית הפיקוד הצבאי נמסרו ידיעות על ניצחון מזהיר של הצי הקיסרי, והפצועים נשמרו בבידוד לבל יוכלו להפיץ את האמת על תוצאות הקרב.{{הערה|טולנד, עמ' 261.}} רק בתחילת שנות החמישים נודעו לעם היפני קורות הקרב אשר בעקבותיו איבדו את היוזמה ההתקפית ונכשלו בתוכנית לנצח את ארצות הברית.

==חיפושים תת-ימייםתת־ימיים אחר שרידי הקרב==

בשל העומק הרב של האוקיינוס באזור הקרב (יותר מ-5מ־5,200 מ'מטרים), חיפוש אחר שרידי הקרב נתקל בקשיים מרובים. ב-ב־[[19 במאי]] [[1998]], הצליחו [[רוברט בלארד]] ועמו צוות מדענים וותיקי הקרב משני הצדדים, אמריקנים ויפנים, באיתורה וצילומה של יורקטאון. הספינה נשמרה במצב טוב להפליא, ואפילו חלק מציפוי הצבע עדיין ניכר בה. בלארד ניסה לאתר גם חלק מן הספינות היפניות, אך נכשל. משלחתו של בלארד הונצחה ב[[סרט תעודה]], ששודר בערוץ [[נשיונל ג'יאוגרפיק]], בו שימש השחקן [[פיטר קויוטי]] כקריין.

* Keegan, John, '''The Second World War''', Pimilco, 1997. {{ISBN|9780712673488}}.

* [http://www.ibiblio.org/hyperwar/USN/USN-CN-Midway/index.html סיפור קרב מידוויי -– המשרד למודיעין ימי של הצי האמריקני] {{אנגלית}}

* [http://intelligence.org.il/KotarPort.aspx#http%3A%2F%2Fmalam.barebone.kotar.co.il%2FKotarApp%2FViewer.aspx%3FnBookID%3D103635468%2332.768.2.fitwidth קרב מידווי -– "ידיעות זהב" שלא הוחמצו] מאמר של אל"ם (בדימוס) שלמה גואטה ב"[[מבט מל"מ]]" (גיליון 74 סתיו 2016), בהוצאת [[המרכז למורשת המודיעין]]

* [http://www.ibiblio.org/hyperwar/USN/rep/Midway/Midway-CinCPac.html דו"ח מבצע מידוויי -– מפקדת צי האוקיינוס השקט] {{אנגלית}}