|
==פונמות בעברית==
{{להשלים|נושא=מדעי הרוח}}
(פרק זה הועבר ל-[[עברית#פונולוגיה משוערת של העברית הקלאסית]]).
ב[[עברית]] הקלאסית יש כ-30 פונמות, רובן מסומנות בכתיבה מנוקדת.
*כל אות מייצגת פונמה עיצורית אחת נפרדת (ראו [[אבג'ד]]), להוציא את השימוש של אותיות הו"י כ[[אמות קריאה]]. בפרט:
**סמ"ך, שי"ן שמאלית ושי"ן ימנית הן פונמות נפרדות.
**כל-אחת מאותיות [[בג"ד כפ"ת]] מיצגות פונמה אחת (דגש קל אינו פונמי).
**אל"ף נחה היא אלופון שאינו נהגה: מאתיים, תאהב, ראש.
*[[א פרוסתטית]] (שמתווספת בתחילת מילים כמו: תמול – אתמול) אינה פונמה.
*[[דגש חזק]] מסמן הכפלת פונמה (או שהוא פונמי בעצמו).
*התנועות השונות הן פונמות, פרט ל:
**שוואים ותנועות חטופות
**[[פתח גנוב]]
**התנועה האחרונה במילים ב[[משקלים סגוליים]]
*אורך התנועות הוא פונמי, או לחלופין ה[[הטעמה]].
דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת. ישנן 23 פונמות עיצוריות.
===השתנות פונמית בעברית===
(פרק זה הועבר ל-[[עברית#השתנות פונמית בעברית]]).
מצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן.
חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה ה[[פרוטו-שמית]]. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25.
[[תרגום השבעים]] מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. ב[[לשון המקרא]] שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, [[זוג מינימלי|הזוג המינימלי]] שָׂר – סָר מבחין ביניהן), אולם ב[[לשון חז"ל]] התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.
דוגמה להשתנות פונמית שככל הנראה מתרחשת בימינו בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית מקראית, ובמידה רבה עדיין גם ב[[עברית חדשה|עברית החדש]]ה, כּ ו-כֿ הן שני [[אלופון|אלוֹפוֹנים]] של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ: לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך ה[[פונולוגיה]] של השפה – כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו [[דגש קל]]). הפונולוגיה של העברית המודרנית היא פחות עקבית בהקשר זה, ובימינו הולכות ומתרבות ראיות לכך, שהזהות הפונמית הזו הולכת ונעלמת. במילים אחרות: באזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה.
דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"[[wikt:רכז#רֶכֶּז|<small><sup>(ויקימילון)</sup></small>]]. מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את תהליך התרחקותה של ה[[פונולוגיה]] של העברית החדשה מזו של העברית המקראית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.
מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר [[אותיות השימוש|תחיליות בכ"ל]]. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותן של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.
==ראו גם==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Phonemes|שם ויקישיתוף=פונמות}}
* [[עברית#פונולוגיה| פונולוגיה של השפה העברית]]
* [[מורפמה]]
* [[עיצור]]
| 