פרשת קולנוע היכל – הבדלי גרסאות

 

באפריל 1984 אורגן מופע של זמרים ואמנים ליום השבת, בתמיכה בפתיחת הקולנוע בשבת. ההיענות למופע הייתה גבוהה וכל הכרטיסים נמכרו שבוע מראש. ההפגנות המשיכו להתקיים גם בחודשים מאי ואוגוסט. לאחר מכן הייתה תקופת רגיעה כיוון שהקולנוע שופץ ונסגר לתקופה של שנה וחצי. כאשר נפתח הקולנוע המחודש שוב החלו ההפגנות, והמשטרה החליטה לחדול מלתת אישורים להפגנות. בתגובה, הגישה החזית הדתית עתירה ל[[בג"ץ]] נגד המשטרה בה נטען כי זו זכותם להפגין והמשטרה לא יכולה למנוע מהם את זכותם הטבעית. בג"ץ קבע כי במשך שבע שבתות יוכלו להפגין הפגנה גדולה ואחר כך ייאסרו הפגנות גדולות. החלטה זו נתקבלה כיוון שלמשטרה לא היה מספיק כוח אדם שיפקח בהפגנות, בנוסף לעובדה שההפגנות שנערכו עד כה לא שינו מאומה. כתגובה להחלטה זו של בג"ץ התאגדו אנשי אקדמיה דתיים לגוף שנקרא "אקדמאים לשמירת ערכי היהדות". גוף זה ביצע הסברה בדבר חשיבות שמירת השבת בעיר, ושמירה על צביון דתי ויהודי במדינת ישראל.

 

חרף פסק הדין שנתן בג"ץ ההפגנות לא הפסיקו, ואלפים הגיעו להפגין בערבי שבת, כולל תושבי [[בני ברק]] שהיו מגיעים ברגל לאחר סעודת ליל שבת. בסוף יוני [[1986]] הואשמו הרב [[חיים ואלקין]] והרב [[ברוך סלומון]] ב[[התקהלות בלתי חוקית]], וקיבלו עונש [[מאסר על תנאי]]. הגורמים מסביב שנטלו חלק במאבק הממושך החלו מתעייפים, השוטרים כבר לא רצו להגיע בערבי שבת לפקח על הפגנות ואיימו בהתפטרותם, גם מספר המפגינים החל לרדת. לבסוף, ההפגנות פסקו לחלוטין במהלך [[1987]], כשלוש שנים לאחר תחילת המאבק. "קולנוע היכל" המשיך לפעול בשבת.{{הערה|(גוטקינד-גולן, 1990)}}