פעולת דיבור – הבדלי גרסאות

'''פעולת דיבור''' (או '''מעשה דיבור'''; ב[[אנגלית]]: '''speech act'''), בתחום ה[[בלשנות]] ובתחום ה[[פילוסופיה של הלשון]], היא פעולה המתממשת על ידי הבעת מבע. כך למשל, המבע "אני מבטיחה לך שאגיע בזמן" אינו רק משפט חיווי ה'''מתאר''' את פעולת ההבטחה, אלא הוא עצמו בגדר '''ביצוע''' של פעולת ההבטחה. ההנחה המצויה בבסיס מושג זה היא שלדובר יש כוונה העומדת מאחורי דבריו והמבע הלשוני נועד לממש כוונה זו. עולה מכך שמשמעות של מבע אינה נקבעת רק על פי התוכן ה[[סמנטיקה|סמנטי]] שלו, אלא גם על פי כוונת הדובר ועל פי האופן שבו הוא מנסה לממש כוונה זו באמצעות פעולת הדיבור. המושג ''פעולת דיבור'' נטבע על ידי הפילוסוף [[ג'ון אוסטין]] ופותח על ידי [[ג'ון סרל]] ובלשנים ופילוסופים נוספים ונחשב למושג יסוד בתחום ה[[פרגמטיקה]]. פעולות דיבור נפוצות הן בקשה, התנצלות, הבטחה, אזהרה, פקודה, סירוב ועוד.

השימוש בפעולות דיבור עקיפות נובע לעיתים מכך שפעולות דיבור ישירות עשויות להתפרש כבוטות מדי וכסוטות מכללימ[[נימוסים|כללי הנימוס]]. אפשר למצוא דרגות שונות של 'עקיפות' בשימוש בפעולות דיבור. מידת העקיפות תלויה ביחסים בין המוען לנמען, במידת הפורמליות של הנסיבות, ובתפקיד החברתי של השותפים בשיח. כמו כן, היא משתנה בין תרבויות שונות, בייחוד בפעולות דיבור של בקשה והתנצלות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = רפאל ניר|שם = סמנטיקה עברית- משמעות ותקשורת|מו"ל = האוניברסיטה העברית|שנת הוצאה = |כרך = ג'|עמ = 163}}}}. הגישה העקיפה בולטת גם ב[[תעמולה]] וב[[פרסום]], והיא נובעת ככל הנראה מהתחושה שיש מידה של חוסר נימוס בפנייה ישירה ושפנייה זו פחות יעילה ועשויה לעורר התנגדות.

ממצא בולט העולה מחקרים שונים הוא כי פעולות הדיבור של דוברי עברית ישירות הרבה יותר מאלו של דוברי שפות אחרות. הדיבור הישיר וה"דוגרי" זוכה להערכה גבוהה בחברה הישראלית ומשקף את האתוס התרבותי שלה. הבדל נוסף קיים בביצוע פעולות דיבור של מחמאה ותגובה עליה. דוברים ישראלים בהשוואה לדוברים אמריקאים מתקשים לתת מחמאות וגם מרגישים שלא בנוח לקבל מחמאות. הבדלים נמצאו גם בין דוברי עברית ילידיםילידיים לדוברי עברית כשפה שנייה. מחקר שבדק ביצוע פעולות דיבור המבטאות אי-שביעות רצון, תלונה ונזיפה מצא שדוברי עברית ילידיםילידיים משתמשים בשפה ישירה ובוטה שאף כוללת לעיתים קללות ואיומים, בעוד דוברי עברית כשפה שנייה מבטאים את אי-שביעות רצונם בדרך מרוככת יותר הכוללת הצטדקות, בקשה, ולעיתים גם האשמה{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = מלכה מוצ'ניק|שם = לשון, חברה ותקשורת|מו"ל = האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה = |עמ = 140-146|כרך = ד'}}}}.