ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

התחזקות ההסתדרות בקרב המוסדות הציוניים היוותה איום של ממש על הציונים הלא-סוציאליסטיים. [[זאב ז'בוטינסקי]] הגדיר את ההסתדרות כפיצול נאמנות. ההסתדרות, לדבריו, מניפה שני נסים (שני דגלים): הדגל הציוני מחד והדגל האדום של הסוציאליזם העולמי מאידך. לשיטתו, אין שני הדגלים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת ועל הציונות להניף דגל אחד: "חד-נס", דגל הציונות בלבד. התקפותיו על ההסתדרות הלכו וצברו תוקף בייחוד על רקע האווירה האלימה של שביתות ומאמצי [[שבירת שביתה]].{{הערה|1=ריכוז שביתות בשנים 1920–1933 נמצאת אצל אריה שנידרמן,'''אנו מאשימים! הירידה והריקבון בהסתדרות העובדים בא"י''', בעמ' 38 - 40.}} אחד ממאמריו המצוטטים ביותר בנושא הוא "[[כן, לשבור!|יאָ, ברעכען!]] ('כן, לשבור!'), שפורסם בשער ביטאון בית"ר "[[חזית העם]]" ב-[[1932]], הקורא לשבירת ההסתדרות.{{הערה|1=[http://www.webcitation.org/query?id=1256546915722473&url=geocities.com/betar_n/ken.htm כן, לשבור!]}} בעיני השמאל הייתה זו הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל,,{{הערה|1=[[יואב קרני]], [http://www.notes.co.il/karny/1127.asp ז'בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: "כן, לשבור!"]}} מאמרים אחרים מאותה תקופה נשאו שמות כגון "שלטון האגרוף בארץ ישראל" ו"צלב הקרס האדום".