חוק חג המצות (איסורי חמץ) – הבדלי גרסאות

'''חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986''', הידוע בשם '''חוק החמץ''', עוסק בצביון היהודי ציבורי במהלך חג ה[[פסח]] ב[[ישראל|מדינת ישראל]] ונחקק בכנסת ב[[אוגוסט]] [[1986]]. במקור, תוקפו של החוק הוגבל בזמן מראש ב[[הוראת שעה]] ל-14 במרץ [[2002]], אולם הוא תקף גם כיום.

ארבעה ימים לאחר שפג תוקף החוק, פנתה העמותה בנושא לשר אלי ישי וליועץבמרץ [[אליקים רובינשטיין2002]] דאז."עמותת בעתירההרוב מצויןהציוני כי- שראזרחים הפניםלמען נתןשוויון הוראה להפעלתה שלזכויות ודת"סיירת חמץ"בשיתוף הכוללת מפקחים שיושאלו לשם כך ממשרד העבודה והרווחה. בנוסף טענו העותרים כיעם השר גם הודיע על הגדלת מספר המפקחים שיעסקו באכיפת החוק ועל הגדלת הקנס מ-100מאפיית "[[שקללחם חדש|שקלארז]]," שהוטל בשנה הקודמת,עתרו ל-360 שקל. העותרים[[בג"ץ]] טענובטענה כי "חוק איסור החמץ" פוגע ב[[חופש העיסוק]] של לחם ארז ושל עסקים אחרים המתפרנסים משיווק והפצה של מוצרי חמץ ולכן הוא עומד בסתירה להוראות [[חוק יסוד: חופש העיסוק|חוק יסוד חופש העיסוק]]. על כן קבעו בעתירה שדינו של החוקודינו לעבור מן העולם במרץ 2002, עם פקיעתה של הוראת השעה לגבי שמירת דינים הקבועה בחוק היסוד.{{הערה|שם=הערה במרץמספר של אותה20171129065708:4}} השנה.העתירה{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:4|{{Cite news|url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1781770,00.html|title=לחם ארז עתר לבג"ץ נגד "פקחי החמץ"|last=וייס|first=אפרת|newspaper=Ynet|language=he|access-date=2017-11-19}}}}, נמשכה על ידי העותרים בהמלצת בית המשפט{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://elyon1.court.gov.il/files/02/420/025/f03/02025420.f03.htm|הכותב=|כותרת=בג"ץ 2542/02 עמותת הרוב הציוני ולחם ארז נ' שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה|אתר=|תאריך=25.12.02}}}}.

בשנתבאפריל [[2008]] אירע אירוע מכונן ששינה את משמעות החוק. באפריל באותה השנה הוגשו ארבעה [[כתב אישום|כתבי אישום]] כנגד ארבעה בעלי מסעדות ב[[ירושלים]] (פיצוציית "טרמינל 21" ב[[רחוב שלומציון המלכה|רחוב שלומציון]], מסעדת "רסטו בר" במרכז העיר, "פיצה צ'ילי" ו"איוו מיט בורגר" מ[[רחוב הלל]]) שלטענת המדינה עברו על החוק כשמכרו חמץ בחג הפסח.{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:0}} ב־3 באפריל 2008 מחקה [[שופט|שופטת]] [[בית משפט לעניינים מקומיים|בית המשפט לעניינים מקומיים]] בירושלים, [[תמר בר-אשר צבן]], את [[כתב אישום|כתבי האישום]]. את העותרים ייצגו [[עורך דין|עורכי הדין]] סרור מארון, גלעד ברנע, דב אלפרט ואילן פרגר. בהחלטתה של צבן הסתמכה השופטת על [[חוק העונשין]] שקובע כי " ניתן דין ל'''פירושים אחדים סבירים''' לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין"{{הערה|סעיף 34כא – פרשנות מקלה. ההדגשה אינה במקור}}, ולכן אימצה את הפרשנות המקלה לפיה אין זה נחשב ל"מקום פומבי". בנוסף היא הבחינה בהבדל הניסוחי בין "מקום ציבורי" ל"פומבי" בהדגישה, כי "לא במקרה נעשתה ההבחנה". חנות אינה עונה להגדרה "פומבי" על פי החוק, ולצורך כך אף נעזרה צבן בפירוש רש"י לגמרא לפיו רשות הרבים היא "פרהסיה" ו"מקום שנראה מכל מקום". מאחר שחנות היא מתחם סגור הרי שאינה עונה להגדרה, להבדיל משוק. כלומר, החוק אינו אוסר על מכירת חמץ או הצגתו בתוך חנות, אלא על הצגתו בפומבי, קרי מחוץ לחנות, בלבד{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5|{{קישור כללי|כתובת=http://www.globes.co.il/news/article.aspx?fbdid=1000329485|כותרת=פסיקה תקדימית: מכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח - כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות|אתר=Globes|תאריך_וידוא=2017-11-19}}}}{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:0}}. הייתה זו הפעם הראשונה שהוגש כתב אישום על פי חוק זה.{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:3}} בבית המשפט טענה המדינה כי "בעיר שרבים מתושביה לא רק יהודים אלא דתיים [ירושלים], ורוב חברי מועצתה לא רק יהודים אלא דתיים, כיבוד הדדי מצדיק את קיום החוק. מה גם, שבשכונות ערביות בעיר מותרת הצגת חמץ". העתירה העלתה מחדש את שאלת מטרת החוק ו[[לגיטימציה|הלגיטימציה]] שלו ב[[מדינה יהודית ודמוקרטית|מדינה דמוקרטית]] חופשית. בפסק הדין הסבירה השופטת: "חוק חג המצות, הוא ללא ספק חוק סמלי בעל צביון דתי שלא נועד לעגן את ההלכה בספר החוקים, גם אם יוזמיו נמנו על חברי הכנסת שומרי המצוות. החוק אינו עוסק בכל מוצרי החמץ באשר הם, אלא רק במוצרים המסמלים את החמץ יותר מכל: לחם, לחמנייה, פיתה ומוצרי קמח אחרים".{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}} השופטת הוסיפה כי החוק עוסק רק בהיבט של "בל ייראה" ולא באיסורים החמורים על-פי ההלכה של אכילת חמץ, החזקתו או [[איסור הנאה]] ממנו. לפי החלטתה, ה[[מחוקק]] בחר ב"בל ייראה" במובנו הסמלי - כלומר לא להציג בפומבי חמץ למכירה או לצריכה. בר-אשר צבן ציינה, ש"פומביות" היא יסוד בכמה עבירות, ובהן מעשה מגונה בפומבי, ובעבר במקרה תקדימי זוכה אדם מעבירה זו לאחר שנקבע שתא בשירותים ציבוריים אינו עונה על הגדרת "פומבי". לבסוף קבעה כי חנות או מסעדה אינן עונות על התנאי המעוגן בחוק - "הצגה בפומבי" - שכן הן אמנם מקום ציבורי, אך לא פומבי על פי ה[[הגדרה מילונית|הגדרה המילונית]] והמשפטית.{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}} על כן נקבע כי מאחר שהצגת החמץ נעשתה במקומות שאינם בגדר מקום פומבי, הרי ש"אפילו הודו הנאשמים בהצגת חמץ בתוך עסקיהם - חנות, מסעדות ופיצרייה - אין מעשיהם מהווים עבירה. אילו נטען שהעבירה נעברה בדוכן שהוצב בפומבי, ברשות הרבים, כי אז היו מתקיימים יסודותיה". (ת.פ. 4726/07).{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}} בהחלטתה אף התבססה על לשון ההסבר הכתוב בהצעת החוק המקורית עצמה, בה נכתב מפורשות כי תכליתו של החוק להתמודד עם התופעה של הצגת חמץ בפרהסיה, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור וכדי לשמור על הצביון של חג הפסח במרחב הציבורי:. "...ומוצרי החמץ מוצגים לראווה בפרהסיה, דבר הפוגע ברגשות רוב הציבור הדתי, המסורתי והלאומי. הצעת החוק מטרתה למנוע הצגת לחם, לחמניות ופיתות בפומבי, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור." לפסיקה היו תגובות רבות שכללו גינויים מכמה חברי כנסת ובניהם אף [[שר הדתות]] דאז, [[יצחק כהן (חבר הכנסת)|יצחק כהן]] (ש"ס) שתקף בחריפות את החלטת בית המשפט בעניין זה.{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}}